נשים ובנות יוצרות אור מליבן ומפיצות טוב סביבן

בין שני עולמות / יהודית ספיר

עודכן: 28 באפר׳ 2021

בסיעתא דשמיא


יוצא לי לא פעם לשמוע מאנשים "איך אפשר להביא את הגאולה?"

ואחרי כל כך הרבה לימוד על הנושא ברור לי-

לא צריך להביא לפה את הגאולה, כי היא כבר כאן. ממש כאן.

מה כן? צריך "לבוא אליה". להכנס לתוכה. להכניס את עצמנו לתודעה של גאולה.

הרב שמואל אליהו אומה שכל ההבדל בין גלות לגאולה זה הדעת.

"מלאה הארץ דעה את ה'".

ההבדל הגדול הוא בתודעה.

בגאולה לא בפתח. לא צריך לעזור לה להיכנס.

היא פה, אנחנו רק אלו שצריכים להכנס אליה.


בין שני עולמות


ילדה אחת קטנה. עומדת ומסתכלת קדימה.

רגליה ניצבות על המפתן, מבקשות להיכנס.

"לא, עדיין לא, בתי" אומר לה, ומחבק אותה חיבוק חזק.


היא בוכה. מתחננת אליו שייתן לה כבר להיכנס לשם.

"עוד לא הגיע הזמן, אהובתי" מנסה לנחמה. והיא רק בוכה עוד יותר.

מסתכלת קדימה. איזה יופי ניבט אליה משם.

היא כבר רואה את הכל. היא כאילו כבר שם. מתחילה לחיות שם, להתענג על כל היופי שיש שם.

מריחה את הריח הנפלא, הקסום, המענג. נושמת את החופש, את האוויר הצלול.

שומעת את הצלילים המתוקים, הנעימים והמנחמים.

כולה מתרפקת על מה שיש שם. היא שם.


אבל רק בפתח. היא רוצה יותר.

מביטה אליו, מתחננת. הוא עדיין לא אמר "כן".

מבקשת, מעתירה על נפשה.

ועדיין לא.


בייאוש מביטה שוב אחורה.

אוי. עיניה דואבות מראות. כמה כאב. כמה צער וקושי. היא שם. עדיין שם. בבורות האפלים, בשאול התחתיות.

החושך ששם אופף אותה, סוגר על נפשה. ריח הטחב מעיק על נשמתה. האפילה חונקת את גרונה.


מזילה עוד נהר דמעות מעיניה הרכות, הלחות ממילא.


מכה קטנה וכואבת עד מאוד שספגה בהביטה לשם, מחזירה אותה במהרה אל מקומה האמיתי, על המפתן.

בין חושך לאור.

בין רע לטוב.


עם העיניים שוב קדימה. רוצה, בוערת להיכנס.

פתאום למול עיניה עולה מסך. חוסם את אצבעות רגליה מלפסוע קדימה.

נחנקת מבכי. משתגעת מכאב.

והמסך עולה עוד קצת.


מביטה אליו בעינים שחורות. בוהה בכאב ללא יכולת לזוז.

והוא רק עולה יותר ויותר.

עם כל רגע שהיא מרשה לעצה לכאוב את החושך, את החסר והקשה,

עם כל מבט שלה אחורה, כל הצצה חטופה אל גיא הצלמוות,

נחסמת עוד יותר דרכה אל האור.


המכות הקטנות שהיא ממשיכה לספוג כבר כואבות עד לבלי יכולת נשוא.


בבכי מתחנן היא רק פונה אליו ושואלת למה. למה דווקא עכשיו, כשהיא כל כך קרובה, ישנה מחיצה אוטמת בינה לבין האור. בינה לבין השלימות, השמחה והטוב האינסופי הזה, שמעבר למפתן.


מחדדת את מבטה קדימה. מבעד למסך האפל, מעבר לאותו מחסום שמגיע עד למעלה, כמעט מסתיר לגמרי מעיניה את הטוב.

היא מנסה לראות את מה שיש שם. את האור הזה, שהיא עוד קרובה אליו.


בדמעות היא מקבלת ליטוף מאבא. הוא עונה לה שעכשיו זה הניסיון. מסך וירטואלי. מחסום דמיוני. "הסתכלי היטב", הוא אומר לה, מגלה את התשובה במבחן.

הוא שקוף, המסך. דמיוני לגמרי. הביטי קדימה, נסי לחדור אותו. יוצריו הם אלו שמאחוריך, הם מהעבר שלך. כל רגע מנסים לעוור אותך. לחסום את עיניך, שלא תראי את מקומך האמיתי.


הסתכלי אל מעבר למסך. הוא שקוף, אני מבטיח לך.

באמת את קרובה מתמיד. עוד רגע את שם, רק אל תאמיני להם, אל תתפתי לשקר.

הביטי קדימה, אל האור, ואת שם.

הרי את על מפתן, בין אור לחושך.

בין טוב לרע

בין גלות לגאולה.


אך באמת לאמיתה, אם רק תתבונני בדעת ישרה, תסתכלי אל האור בעין פקוחה,

תגלי למרבה השמחה,

שבעצם,

את כבר שם.

11 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול