נשים ובנות יוצרות אור מליבן ומפיצות טוב סביבן

השיר "מיוחדת" שהודיה קליין הגישה לתחרות והתרגשתן ממילותיו עכשיו עם הלחן שלה

מאחורי השיר:

אני לא כמו כולם, ידעתי תמיד. "איזו ילדה מוזרה" שמעתי לחשושים מאחורי הגב. "את פשוט מיוחדת" אמרו לי המבוגרים סביבי. ואני חשבתי לעצמי, שבשמחה הייתי מוותרת על ה"מיוחדת" הזה. על להיות שונה מכולם רגישה, פגיעה. לשבת בצד על ספסל בשולי החברה ולנדנד רגליים. ולהיחשב משונה, שונה. רק כי ככה האופי שלי. לא כי יש לי איזו הפרעה נפשית או בעיית תקשורת- כי אין לי- אלא סתם כי אני כזאתי. אני סתם מיוחדת. טבת תשע"ט. גיל שבע עשרה. סערות נפש מפה ועד הודעה חדשה. נלחמת בשיניים על השפיות, וחושבת לעצמי שבשמחה הייתי מוותרת על המסע הזה. על הרגישות הזו. על ה"מיוחדת" הזה. על השינויים הקיצוניים במצבי הרוח שמרגישים כמו מאניה דפרסיה -וזה לא לפעמים מרגישה שנמאס. ממלמלת בטירוף שאולי די. ואולי, ה' יתברך, תיקח ממני כבר את ההתמודדות הזו. אולי שמישהו אחר יתמודד בשבילי. שיאשפזו אותי באיזו מחלקה סגורה ויתנו לי תרופות פסיכיאטריות- ולא אני אצטרך ללחום בסערה הזו. ואולי עדיף דווקא שהגלים יטרפו וזהו, ולא צריך יותר. אולי פשוט תיקח אותי וזהו. ופשוט לא אקום מחר בבוקר למלחמה הזו אלא אשאר אצלך. אולי עדיף ככה, מלהתמודד בלי סוף. בסופו של ערב מטורף, שטוף קצף של סופות בים החיים שלי, אחרי שבכיתי זמן רב ברצף, בלי להבין בכלל למה. אני רק מרגישה משוגעת או מטורפת. ולא, לא רוצה יותר להיות מיוחדת. ה', נמאס לי לרקוד על החבל הדק, על הקרח השביר הזה שמתמוסס לי מתחת לרגליים. ככה אני מרגישה, ואז כותבת בכאב את השיר "גל". זה שמבטא את כל הפחד ושברון הלב, יחד עם התקווה הדקה שנשזרת בכל זאת בסופו, אולי רק כי אני זו שכותבת אותו... כמה שעות מאוחר יותר, כשהעתקתי אותו אל מחברת השירים שלי, פשוט התפרץ ונבע ממני השיר הבא. הוא הביע את הכל. את הכאב. את הרצון הזה להיות כמו כולם, סוף סוף. המלחמה על השפיות. המאבק הזה להישבע לעצמי כל רגע מחדש שאני לא משוגעת ולא חולת נפש אלא פשוט מיוחדת. ובקטע טוב. וכל הזמן יש מי שדואג לצלצל לי בראש שלא. שיש לי הפרעות נפשיות ותסבוכים ובעיות מפה ועד הודעה חדשה, ואני בכלל לא נורמלית ולא רגילה. ואני נלחמת בו, נלחמת להשתיק את הקול ההוא ולשכנע את עצמי שאני לא באמת כזו מתוסבכת, אלא זו רק מורכבות- כמו שאמרה לי מטפלת רגשית אחת כמה חודשים קודם לכן. אבל זה כבד, המורכבות הזו בנפש. והיא מאיימת לשרוף את הכל. כל מה ששתלתי בשדות חיי במשך השנים. והזרעים מרקיבים. אני יודעת שזו הדרך לצמיחה. ולמרות זאת כל כך כואב הלב לראות את הדבר היפה והשלם שטמנתי באדמה, מתכווץ ומאבד את צורתו. הופך עכור, מקולקל. והלב מתכווץ יחד עם הזרעים, מול המראה הכואב הזה. נאבקת על האמונה שזה לא הסוף, שאל ייאוש, זה עוד יצמיח משהו גדול מבורך. עוד יגדלו פה שדות יפיפיים של פרחים בגובה חצי מטר, עם תלמים ארוכים שאפשר לרוץ ביניהם יחפה ולא לחשוש מדקירות של קוצים... ולבסוף מגיעה הנחמה. נכון, לעולם אשאר כזו, מיוחדת. לנצח ארקוד על במת הקרח הדק הזה. אבל היום, שלוש שנים אחר כך, אני מרגישה ויודעת בוודאות, שה"מיוחדת" הזה הוא בעיקר מיוחד במובן החיובי. ושאם פעם הייתי מוזרה, היום אני מיוחדת. ולא, בשום מחיר שבעולם לא הייתי מוותרת על ה"מיוחדת" הזה. על הרגש החי, האמיתי, על העומק שהוא כל כולי. על העולם הפנימי העשיר הזה. על הנס הזה שבסוף גמרתי את התיכון בתור החברה הכי מקובלת בכיתה. ומסביב כולם אוהבים אותי. וזה רק כי יש לי באמת כל כך הרבה מה "למכור". רק כי אני כזו, מיוחדת. כל זה בזכות ה"מיוחדת" הזה, שהיום אני כל כך אוהבת. ובאשר להתמודדות שעד היום היא חלקי- מרגישה ויודעת בוודאות שקיבלתי גם כוחות למסע הזה. שהוא נתן ונותן כל הזמן אומץ ועוז רוח להמשיך במאבק הזה. להמשיך לרקוד על הקרח הדק הזה. על במת "מיוחדת".



51 צפיות3 תגובות