נשים ובנות יוצרות אור מליבן ומפיצות טוב סביבן

מה שאמרת לי / יהודית ספיר - מתוך ערב כשרונות "יוצאת לאור" חודש ניסן

בסיעתא דשמיא


מה שאמרת לי. מה שאמרת לי. מה שאמרת לי.

וגם מה שלא אמרת. בעיקר מה שלא אמרת. מה שלא אמרת לי, שהסתרת

ממני.

ואחר כך- באת וחייכת. כאילו כלום.

וכשכעסת, לא חשבת שיכול להיות אחרת.

ואני הלכתי לחדר, ובכיתי. בכיתי את כל חיי.

כל מה שאמרת, ושלא אמרת.

אני מנסה להיזכר במי שהיית פעם. יפה כזו, מתוקה עם חיוך תמיד על הפנים,

וצחוק .

כל היום צחקת, כמה משוחררת היית.

היינו שתינו, כמו פרפרים בשמש.

ועכשיו, דמעות זולגות לי על הלחיים.

הלב שלי כמו אריה בכלוב. כלוא.

לפחות אריה ולא פרפר.

פרפר חי כמה ימים, ומת.

היום אנחנו שתינו כמו אריות. חזקים, מנסים לשאוג.

אבל הפרפר חופשי, והאריה- כלוא.

אני כלואה, שקולה, מדודה, מחושבת.

כמו בתוך מבחנה, שבה מודדים ושוקלים ומחשבים אותי. כל היום "מה יגידו"...

ואם רק אעז לצאת מתוך המבחנה הבוחנת הזו, אם אעז, לרגע- אשפך. אגמר.

אתאדה.

הכלוב הזה מחזיק אותי שלא אטרוף, שלא אטרף.

שלא אטרוף בטעות את עצמי.

אבל הוא מטריף אותי!

מה עדיף להיות- ילדה קטנה ותמימה, מתוקה, צוחקת וחופשיה כמו פרפר? או

בוגרת, ושקולה, ומחושבת- וכלואה כמו אריה?

ואת לא אומרת, לא מגלה לי לאן. חשבתי שאני עייפה מכדי לשמוע. אז פשוט

הלכת .

עכשיו אני בוכה על כל מה שאמרת, ומה שלא אמרת.

ואת בוכה איתי, ושתינו משחררות.

כמו אריה כלוא, שמנסה להשתחרר...

את כבר הולכת, הלכת. את לא פה. לא איתי. לא איתי!

אני פה לבד, בוכה. לא עזר כמה שאמרת. כל מה שאמרת. מה לא אמרת! מה

לא אמרת?!

אני לא יודעת מה לא אמרת- אבל היה שם משהו. משהו שרציתי לשמוע, ולא

אמרת.

תאמרי, בבקשה, תגלי לי!

שני אריות כלואים בכלוב. מנסים להשתחרר. לשחרר לאט לאט- פרווה. רעמה.

רגל ועוד אחת. בדרך נצטרך לוותר על דברים. לקלף עטיפות, לפשוט שכבות

שעטינו על עצמנו.

האם את רוצה אותה, את הדרך אל השחרור?

האם תרצי להיות שוב חופשיה? -אבל הפעם כמו אריה שיצא מהכלוב?!

תאמרי, בבקשה, תגלי לי!!!

8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול