נשים ובנות יוצרות אור מליבן ומפיצות טוב סביבן

משימת ההתבוננות החודשית - לב שלכת / מיכל אליה

בס"ד



היא אהבה לצייר עלי שלכת, הסטודיו שלה היה מלא מהם. ציורי ענק בזהוב-חום-צהוב, חלקם תלויים, חלקם מונחים זה על גבי זה ברישול. הסתיו- זו העונה שלה. גם היא הרגישה מושלכת. כל חייה, איכזבוה האילנות הגבוהים בהם תלתה תקוותה. יש שיאמרו שהיא זו שנשרה מהם, שהיא זו שנתנה לרוח החולפת על פניה לשאת אותה איתה. יכול להיות. היא יודעת עמוק בתוככי ליבה, שיש צדק בטענות ובכל אופן, לא הצליחה להשתחרר מתחושת העיזבון. התלישות. היא חשה געגוע לענף יציב, הרגישה את החוסר של גזע איתן והיתה זקוקה בעיקר לשורשים שיגמעו בשבילה מים מהמקומות הנכונים. בדרך כלל, היא לא נתנה למחשבות הרבה מקום. העדיפה לצייר את אותן וזהו. בתחילה ציירה רק עלה שלכת אחד גדול, מרוח בצבעי שמן על כל הקנווס. כשסיימה, היא היתה בטוחה שבכך פינתה את תחושת התלישות בליבה. אך עד מהרה נוכחה לדעת כי היא לא מסוגלת לצייר שום דבר אחר. רק שלכת. שלכת. שלכת. והציורים, הלכו ונערמו. הלכו ונערמו. עד שנהיתה לה תערוכה שלמה. היא העבירה את כל הציורים, לחדר התערוכות הצמוד לסטודיו שלה, וכתבה שלט על הדלת: "לבעלי לב שלכת" אט אט באו אנשים. היא התבוננה בהם. בדקה באופיים, באופן הליכתם, בצורת מבטם, חיפשה את השלכת שלהם. היכן פגע בהם העיזבון, להיכן נשאה אותם הרוח, וכיצד הם, בדיוק כמוה, מתרפקים על שמיכת הזהב תחת העץ ומסתכלים מעלה בגעגוע לענף העבות. יום אחד, לא נכנסו עוד אנשים לתערוכה. והיא ישבה כך לבדה. יום ועוד יום, ועוד אחד. היא הבינה ששוב ננטשה והשלכת שוב הציפה את ליבה. היא החליטה לצאת לגן שמחוץ לסטודיו. שם, בפינה, עמד עץ ערום. היא התקרבה אליו לחפש את השלכת שלה. היא הרימה עלה זהוב אחד ואימצה אותו אל ליבה. רוח חורף פראית חטפה ממנה את העלה ונשאה אותו הרחק הרחק משם. מעלה מעלה. היא נשאה עיניה, לעקוב אחר העלה שלה וראתה ממש מעליה ניצן ירוק, זעיר, צעיר ורענן מותח עלעליו ושוטף פניו בטיפת הגשם המתוקה שזלגה עליו. והבינה.

18 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול