אחכה לו בכל יום שיבוא / צביה אלבוים

בס"ד

היא חלפה במהירות ליד בית ארוסה. גל של געגועים עזים הציף את ליבה, מאיים לפרוץ את גבולות ליבה. חודש שלם של המתנה כבר מאחוריה, והיא ניצבת בפתח האולם. מחכה לו..

האורחים החלו להגיע. טיפין טיפין, עד שהאולם התמלא. הזמן עבר, וחברותיה החלו לרקוד איתה. היא עוד הייתה מעורפלת, חושיה משותקים למחצה. רק השמחה המרוממת ששררה באולם חדרה אליה, מתלבה ומתעצמת לקראת החופה.

אבל הזמן שעבר, החל לפנות קצת מקום גם לדאגה. ולחששות שהחלו לנבוט בליבה עם כל אורח ואורחת שעזבו את האולם, עם חיבוק ומילה משמחת לפרידה. עוד היא מטושטשת מההתרגשות, פנתה לכיסא הכלה שלה והתיישבה עליו, מבולבלת. היא יכלה להרגיש בדמיונה את נוכחותו, וידעה- שהוא עוד יבוא. ממש עוד מעט.

חברה אחרונה התיישבה לידה, עטפה את כף ידה ועודדה אותה. 'קומי. הוא בטח מתעכב, עלייך לקרוא לו'.

אבל הלב שלה.. היא מודה לה, משחררת גם אותה לנפשה.

היא נעמדה ליד החופה, משפילה את ראשה. ואז, כמו רוח חיים נכנסה בה, והיא רצה. יצאה מהאולם ופנתה לביתו. דפקה קלות, והדלת נפתחה. איש צעיר, אולי אחיו של ארוסה, נעמד בפתח הבית. פניו יקדו בשנאה, והוא טרק עליה את הדלת. 'לא, לא ייתכן!!' היא זועקת בליבה, ורצה לתחנה הבאה- ביתם המשותף. בזהירות היא פתחה את הדלת. הבית היה חשוך. וריק. 'אז כנראה שבדיוק לפני כמה רגעים הוא יצא מפה..' היא מסיקה.

ןליבה שוב עולה על גדותיו בהתרגשות, ממריץ אותה לשוב לאולם. והיא חוזרת, נושקת למזוזה ונעמדת בכניסה. ליבה הלם בחזקה, עת עצמה את עיניה ולחשה תפילה.

היא פתחה את עיניה, נכנסה לאולם והביטה סביבה. שוב, הכל ריק... כמו שעזבה. הוא לא חיכה לה בשום פינה באולם. גם לא התיישב ללמוד גמרא על אחד מהשולחנות העגולים.

הלב שלה צנח.

עם תקווה קטנה בלב, היא רצה הביתה. לבית אליו היו אמורים להכנס בסיום החתונה. היא רצה ברחובות, פונה בסמטאות ונאלמת דום מול ביתם המשותף. גדר מסורגת הקיפה אותו פתאום, והמפתח שבידה- לא תאם למנעול שבשער. וכמו כדי להשלים את התמונה, צצה משום מקום דמות והכתה בה מעבר לסורגים עם ענף מזדמן. היא נפלה ארצה מעצמת המכה, ואחרי שלש שניות של הלם ראשוני- הניחה את ידיה על הסורגים ובכתה. לפתע היא שמעה קול של בכי נוסף, שהתמזג בעדינות לתוך בכייה. היא הרימה בזהירות את עיניה, וראתה אותו יושב מולה, בצדה השני של הגדר. היא זיהתה את פניו מיד, את פני ארוסה. רק שתוואי נוסף הופיע בהן. הן היו אדומות ונפוחות מבכי, דמעות זלגו מעיניו, נחלים נחלים. מעולם לא ראתה אותו כך, כעת- מראהו הכאיב לה. שרף את ליבה. ידו, שאחזה בענף, רעדה מבכיו ובסוף הוא נשמט. בכיו התגבר בעת שהרים את עיניו, והן נפגשו בעיניה הלחות. באותו שבריר רגע, בו בצטלבו עיניהם, נדמה היה לה שדמעות שניהם מתנקזות לנהר אחד. שלם.

הוא הוריד את עיניו ממנה, ואותת לה שתנמיך אף היא את ראשה.

'יום יבוא', הוא עודד אותה בין דמעה לבכי, 'יום יבוא.. מבטיח לך, עוד ניפגש. שומעת? אני מבטיח. מבטיח לקדש אותך!' הוא רכן אליה, מחה את דמעותיה והלך. חזרה למקום שבו הייתה לפני שעות מעטות.