בוחרת בחיים / חני ציטרון

בס"ד

דם ואש ותמרות עשן.

עמדתי שם, מהלכת בין שכול ואימה, קוראת את האבל והבהלה המשמשים בערבוביה על פניהם של אנשים. מתחרים על השלטון בלבבות.

ולא יכולתי שלא לחשוב, להיזכר איך אותם נשמות עמדו, ופניהם רינה. איך זעקנו יחד, אלפי יהודים, אלפי נשמות שנחצבו מכסא הכבוד "שמע ישראל" איך המלכנו אותך. בביטחון. באמונה.

ואז ירד מהיכלו, מלך הכבוד, ושני שריו איתו, שר המוות ושר החיים.

ושם, בין קרבנות, בין נשמות טהורות שלקח שר השכול, בין ידיים של ילדים שנותרו מיותמות, בין לב של אמא ששתת.

רציתי לצעוק שוב. רציתי להמליך אותך.

ולא, לא בגלל היגון. לא בגלל המוות. כי אני הפשוטה לא מבינה איך הפכת יום מחולנו למספדינו.

רציתי להמליך אותך בזכות החיים שפיכו בי.

בזכות רמ"ח איברים שנותרו לי שלל.

רציתי להמליך אותך על רגע נוסף של הזדמנות.

להיות יותר. לחיות יותר.

אני מתגעגעת אליכם נשמות שלא הכרתי, נשמות שחזרו לארמון רגע אחר ההמלכה.

תתפללו בשבילי.

שאדע לחיות עם המתנה שקיבלתי.

עם החיים.