ומה התכלית, אלוקים, בכל המשחק הזה של החיים? אני רק רוצה להיות קדושה- קדושה כזו, להתעסק רק בקדושה, בקודש הקודשים.
והעולם הזה כזה מגעיל ומלוכלך, וגם סתם מעצבן... אז למה לא פשוט להתנתק ממנו, וזהו?
והכי מתחשק לי עכשיו פשוט ללכת לאיזה יום- יומיים, שבוע- שבועיים לאיזה מקום אחד, אי בודד כזה, פינה שקטה בעולם. ורק להיות שם, לבד- לבד, איתך בורא עולם. רק להיות שלך, להיות לכבודך...
ולמה המילים ככה זורמות ממני, איך זה? איך זה שכל היום ישבתי בלי לומר מילה, ועכשיו פתאום הכל נשפך ממני כמו נהר? ואולי זה במקום הדמעות שחסמתי, סתם כי לא רציתי לצאת חלשה...
ובאמת שהעולם הזה כל כך שפל ומבולגן. כמו כלוב הוא חוסם את פרץ נפשי, ואיכשהו צריך כאן, בתוך הבוץ הזה, לבנות לך בית. לעשות משכן לקודש.
בטוח שיש דרך לפשר בין הנצים, לעשות שלום וחיבור בין קודש לחול, לחבר, לשלב ולהכניס את הקדושה לתוך הכאן והעכשיו. ובמקום שיהיה פה גם וגם, וגמגום אחד גדול- נתקדש ונתחבר למטרה של הכל, לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. קוראים לזה גאולה, וקוראים לזה התכלית של העולם וקוראים לזה שליחות וקוראים לזה איך שרוצים. השאלה היא רק אם באמת רוצים.
והשאלה היא גם איך באמת- איך אפשר לגדול מזה? מהי הדרך?
אפשר לעבוד את אדמת ארץ הקודש, ולכבוש את כל שטחיה. אפשר ללמוד תורת חיים ולהחדיר אותה לתוך המציאות. אפשר ללכת ולחבק יהודים וליצור אחדות גדולה- גדולה ולקרב את כל היהודים אליך, ולהחזיר אותם בתשובה, ואפשר... הכל נכון. כל כך הרבה ערכים: עם- ארץ- תורה- ואיך אפשר לדעת לאן ללכת?!
ואיך עושים את זה בכלל? הכל כל כך מפוזר ולא ממוקד...
אולי התשובה היא מקדש. בית של הקודש, של הקדושה, של ה' יתברך- כאן, בתוך העולם, בתוך המציאות. משהו שכולם רוצים, שכולם מתפללים עליו, ובכלל- הוא כל כך יעשה שלום בין השמים לעולם. בין הקדוש והרוחני לארץ הגשמית. ומשם יצא משפט תורה לכל בני האדם- משפט שחודר לתוך החיים הגשמיים, למציאות ולפרטים הקטנים-והוא מהתורה, מאלוקים, מהקדושה. ככה- אלוקים יבוא וישכון בתוכנו, בתוך הארץ הגשמית הלזו, בית- למקדש! איזה דבר נעלה!
אבל אני מדברת כל כך יפה, ויודעת להסביר מצוין את כל הדברים היפים האלה, אבל לעשות?!
הכי בא לי עכשיו ללכת לאנשהו הזה, ולהיות קדושה- קדושה כזו, ומנותקת מהעולם... כי אם לא- אני יכולה פשוט לשקוע בתוך העולם הזה, עם כל הזבל שלו... אז אני פוחדת. ובגלל הפחד הזה, פשוט לא יודעת מה לעשות...
אז בינתיים רוקדת את הריקוד העדין והגס והמתוק והמבחיל הזה, בין קודש לחול- והלוואי שנדע יום אחד להרפות, לשחרר את הכל,
ואז פשוט תבוא אתה, ותופיע בנו, ואולי אז נזכה סוף סוף לבניין המקדש הזה שאנחנו כל כך רוצים ומחכים לו.
הגיע הזמן שפשוט תאיר בנו, בליבנו, ותלמד אותנו איך לקחת את הקדושה, את האור שלך- ולהחדיר אותו לתוך העולם, אל הפרטים הקטנים. בלי להתנתק ובלי לשקוע- פשוט לקדש את החומר.
פשוט, אה? –זהו, שלא...
אז בינתיים ממשיכה לרקוד, ואולי יום אחד אזכה, אם תזכה אותי- להתעורר מלמטה, להתנער מהעפר הזה שאני מתעקשת להתבוסס בו- ואז אולי תתעורר גם אתה מלמעלה ותבוא. ותלטף את הפנים המיוזעות שלנו. ותאיר לנו את השביל הקסום והקדוש אך השפוי הזה, ואולי- אולי זה יהיה בבית המקדש...
תגובות