געגוע - יהודית ספיר

בסייעתא דשמיא

חול המועד פסח תש"פ

ציור: יהודית ספיר

געגוע. הדבר הכי עמוק שקיים. אבל דווקא כשהוא מופשט כזה, חסר דמות וצורה. בלי כל התפאורה

מסביב, כל המילים המפציצות שמדביקים לו. רק געגוע פשוט כזה. לא בתור אג'נדה. הרבה מעבר

למשנת חיים. לניסיון להקנות לעולם את נקודת המבט הרגישה שלך. פשוט געגוע, ואהבה כמו שהיא,

לא בתור אידיאל. אפילו לא בתור מוטו שחוזר על עצמו בכל טקסט ואמירה שלך. רק הם. כפי שהם

במקור. הרגש או רגשות או תמצית הרגשות הכי עמוקים שקיימים. כי ככה זה, היופי יפה רק כשאין

לו מסביב מיליון תיאורים שמנסים להכניס אותו לתוך גדרים והגדרות. כשנותנים לו להיות גם כשהוא

הדבר הכי כואב בעולם. ולא מנסים להילחם בו או להלביש את מערומיו באלף עצות איך מתקדמים

הלאה. כשמחבקים אותו ומבינים ומאפשרים לו להיות. כשמצליחים להשלים עם הכאב והגעגוע האלו.

ואחר כך כמובן שאפשר לרפא. אם הבנת את השני באמת, וחיבקת, ונתת לכאב שלו את כל

הלגיטימציה שבעולם- בעצם ההקשבה הנקיה וההרגשה שלך אותו- ריפאת את הכאב שלו. ואז,

מתוך העיסוק העדין בכאב והרפואה המתוקה- אפשר להתקדם הלאה. ללכת אל הצעד הבא.

---

אנחנו רוצים קרבה. גם פיזית.

זקוקים לקשר. גם פיזי.

בורא עולם מלמד אותנו שיעורים קשים. לפעמים קשים מדי, במיוחד לאנשים רגישים ותחושתיים

כמוני- שביומיום מחבקת את החברות שלי כל כך חזק עד שהן נחנקות מאהבה. וכשזה חלש יותר-

זה מרגיש לי חסר.

אז עכשיו- פי כמה.

---

אני כל כך הרבה זמן מתגעגעת. היום ניסיתי לרגע להשתיק את הכאב ופשוט להיות עם כולם

במוסיקה הרועשת, ולחייך אל כולם עם פול מייקאפ- אבל הבנתי שאם אני רוצה באמת רפואה לכאב

הזה- צריך לאפשר לו להיות. אם אני לא רוצה להמשיך ללכת עם רגל פצועה- צריך להסתכל אל

הפצע ולשים עליו תחבושת. אחרי שלא התכחשתי לכאב- מותר לחזור אל תוך ההמון (גם אם הוא רק

המשפחה שלי) ולשמוע את המוסיקה אפילו שהיא על פול ווליום. ואפשר לבקש שינמיכו קצת, רק כי

אני לא רוצה שהרעש מבחוץ ישתיק את הקול מבפנים. כי אני בוחרת להיות בהקשבה פנימית, גם

כשזה כואב.

---

ככה. כי אי אפשר יותר להמשיך ככה. כי נמאס לי להיות רק בשביל אנשים אחרים. רק כדי שהם יוכלו

להרגיש ולוודא שהם בסדר, והם לא באמת פגעו בי. אבל הם כן. אולי לא פגעו, אבל כן נגעו בסתם

נקודה רגישה שלא באלי לדבר עליה. וזה מגעיל אותי שבא להקיא.

אז אני הולכת לחדר, בורחת לכאן- לפינה שלי. כאן יש לי שקט, לפחות זמני. ורוגע, לפחות חיצוני. זה

כמו מרפסת בשבילי, רק שאין פה רוח של של אביב והאוויר של בחוץ לא מגיע לפה כל כך. אבל חוץ

מזה- לחדר שלי יש אופי ממש כמו של מרפסת. יש פה שקט, וכלום כזה, שממלא את כל החלל. וחלון

לנוף, שחוץ מזה שהוא פונה לנוף- אפשר גם לשמוע ממנו את כל מה שקורה בחוץ- שזה ממש עושה

אותו כמו מרפסת.

והדבר הכי טוב זה שאפשר פשוט לברוח לפה, אל הלבד שלי, בלי שאף אחד יפריע לי. ואפשר לשבת

פה ולנגן או לשתוק. ולהיות.

---

תירוצים.

למי? למי אני חייבת משהו? רק לעצמי. כל הקשר שלי עם עצמי בנוי על תירוצים.

באמת כל החיים האלה מתנהלים בתוך מסיכה אחת גדולה. ובעיקר מחוצה לה. כי מה כבר קורה

בפנים??

בהתבוננות פנימית אני מגלה שכל מה שאני חיה בו הוא רק גרסת כיסוי של החיים עצמם. מיליון

תירוצים לעצמי על המעשים של עצמי. למה צריך את זה? למה לשקר את עצמי? למה לחיות את

הקאבר אם יש לי בפנים את הגרסה המקורית?

אולי פשוט כי זה מפחיד לי...

---

סתם כמה מילים

על געגוע עמוק

לאינסוף עמוק עוד יותר

ואלף צעקות חזקות

שמחרישות את אוזניי

ואז אי אפשר לשמוע את השקט העצום והמתוק

שישנו בפנים

אלו סתם כמה מילים

שלא מצליחות באמת לספר

על השקט הלבדי שלי

עם עצמי

זה שאני כל כך זקוקה לו

עכשיו

ובעצם תמיד.

יש בתוכי מקום

"המקור" קוראים לו

או "הניצוץ"

והוא שלם ושליו תמיד.

יש בו ים אינסופי של שלווה

רוגע

תקווה

שמחה ואהבה

שלום

תמימות וטוהר

ואור

ורואים משם רק את הטוב

את השמים והים.

והוא גם זך, מזוכך

טהור כל כך

פשוט ומבורך

מלא חירות

אמת וכנות.

והוא נמצא שם תמיד, המקום הזה

מחכה לי בדממה

שרק אקשיב לו.

בינתיים עדיין לא הצלחתי להקשיב

מרוב הרעש והצעקות מסביב

אז בינתיים

אני מתגעגעת.