הבו אור - קטעים מהפנקס של יהודית ספיר
בסייעתא דשמיא
"כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ה' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק 'הבו אור!'. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ה' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפייה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם וכו' וכו'. ועל זה אנו נתבעים, ולזה נוצרנו"
(אגרות הראי"ה, ח"א עמ' קכד).





רצוא ושוב
רצוא ושוב
זו התנועה התמידית שלנו
ריקוד חיינו
בין קודש לחול, בין אורות לכלים
זה העיקר כאן באלו החיים
רצוא ושוב, זה הסיפור שלנו
הדבר האמיתי שקורה בחיינו
רצוא ושוב, כל הזמן על הציר
מחכים למושיע שיגאל מהתנודות הללו
הלוך וחזור, כמו נער צעיר
שבוער באש, שסוער כמו ים
שנע כמו מטוטלת, בלי רגע של רגיעה
שעושה רק מה שכיף לו בנשמה
רצוא ושוב, זה הסיפור שממנו
התחיל כל הסיפור של החיים
זו התנועה הזו, שלא נגמרת,
המשחק של האורות והכלים
רצוא ושוב בלי הפסקה
זה העיקר בעבודה
הוא יתברך חפץ
גם בירידה
וכשעולים משאול תחתיות
נוסקים שמים
יודעים שהכל היה מכוון
לצורך עליה
ואז מבינים,
זה הריקוד של החיים
להכניס הכל לכלים
לכבודו יתברך
להשרות שכינתו בעולם
אהבה ושנאה משחקות ביניהן, כמו שתי ילדות קטנות.
כל פעם אחת מהן רודפת, והשניה בורחת. אחת רצה- והשניה עומדת בצד.
הן משחקות עכשיו בחבל, ובכל פעם אחת עולה אל קדמת הבמה, קופצת בקצב מסחרר, והסיבובים גדולים ומהירים כל כך.
ואנחנו- מנסים לאחוז בחבל הדק, להחזיק חזק. לא ליפול. אך הן, כמו היו זוג חברות טובות, לא מפסיקות לרגע לשחק בנו, משל היינו צעצוע בידיהן.
מה רוצה המושך בחוטים לומר לנו במשחק המסעיר והמבלבל הזה?
הרי כולנו שחקנים, כמו בובות על חוט. מה אנו צריכים לעשות? מה עלינו להבין ממשחקי הכבוד, הבמה והפרסום השקריים הללו? משחקי ההפגנות והפוליטיקות הילדותיות? משחקי האידיאלים שנגמרים בשפיכות דמים?!
מי מהן, מהאהבה והשנאה, תנצח בסוף המשחק הזה?
החבל דק מדי. ואנחנו תלויים, עומדים בין שמים לארץ.…
~אהבה נכזבה~
הוא כל כך אהב אותה
השקיע בה את כולו
כל מה שהיה לו להציע
נתן לה , בלי חשבון
את כל תפנוקיו ומעדניו
גייס בעבורה
כדי לפתותה
שתהיה שלו לבד
אך היא בתמורה
רק הפנתה לו את גבה
ואמרה בזקיפות קומה:
אינני מעוניינת בך
אני נאמנה לבית אבי
לנצח אשאר שלו
וגם אם את כל כולך
כל העולם ומלואך תתן לי
לא אתפתה לשקר שלך
אני לא שייכת לך
יודעת שבאמת
הבל הבלים אהבתך
הרי ביתי אינו אצלך
אתה רק פרוזדור
בדרך לארמון האמיתי
אוהל ולא דירת קבע
לא רוצה להשאר כלואה
בתוך המבצר שלך
אתה לא באמת טוב
זה רק נראה...
ואז הוא בבושה
סינן "איך היא ידעה?"
למרות "אהבתי"
בניסיון עמדה
שנאה ותיעבה אותי
כמו שאני…
יושבת כאן לבד, חצי בחושך חצי באור
הגוף מושך הכי למטה שאפשר
אני רוצה יותר, רוצה אליי לחזור
רוצה כבר להיות היכן שאהיה מחר
נמאס לי לעבוד סתם, בהרגשה של נאכס,
ובא לי לדלג על היום הזה...
פתאום שומעת קול קטן קורא לי מאי שם
אל תבזבזי חיים, כל רגע כאן שווה
חסרת משמעות אמת פוסעת בעולם
הכל כל כך קטן, ונראה כזה גדול
ברגע של אמת פתאום הכל כבר לא קיים
מגלה את האור שלך שחבוי בתוך הכל...
יושבת כאן, כבר לא כל כך לבד חצי בשמש- חצי בצל
אור האמת גלוי לעין כל אדם
וברגע של אמת פתאום
החושך נעלם...
מדהים! מיוחד ועמוק כל כך!