כל כך הרבה דברים באדם כל כך קטן. כל כך הרבה קטנות, בנפש כל כך גדולה. כל כך הרבה כלום בכל כך הרבה דבר. כל כך הרבה יש בכל כך הרבה אין. כל כך הרבה מעט בתוך כל כך הרבה. כל כך הרבה מסעות בכל כך מעט זמן.ימים קצרים ומסע ארוך. וזה מתיש אותי, לוקח אותי ממני בלי סוף. אין לזה גבול ואין צפי מתי זה יסתיים, אם בכלל.ללא הרף זה תוקף אותי, ביום ובלילה. והייתי רוצה כבר לסיים עם זה, להפסיק לעמוד בחוץ. ודי נמאס לי, באמת, ללכת ליד המטרה, לרקוד על חבל דק, מהצד, ממש מהצד.ולא לגעת, לא, לעולם לא לגעת בכלום. לעולם לא לשים יד על המטרה, לעולם לא לעשות את הדבר עצמו. רק לעבור ליד ולא לגעת. ולא להשלים את התצרף הענק, שחסרים בו רק כמה חלקים קטנים.
ונמאס לי מבית חרוב, שנחרב שוב ושוב. ונמאס משיר כתוב עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם- את אותו הדבר. נמאס לרצות בלי להגיע. נמאס לי להיות ב'כמעט'. באמת שנמאס.
אז מתי, אבאלה? עד מתי ככה? אבאלה, רחם עלינו והושיענו.
תגובות