כלי הפריקה / רוזי

המילים תמיד תתגלגלנה, מפרפר לגולם ובחזרה. האותיות אף פעם לא תספקנה, להביע את הנשמה. הכתיבה היא כלי פריקה. המילים יכולות לומר טיפה והאותיות מצטרפות להם למילה פשוטה שטומנת בתוכה.. מילים שבורות. האותיות פורחות ולכתב רצונות.. מילים של כאב כתב שצורם אותיות הם דומם אך גורמות להתרומם. מילים של לבכות לצרוח להכניס כתב שעוקץ... מנסה להכעיס.. והנפש עייפה שבעת כשלונות. מכל אשר עבר עליה אין בה עוד כוח לנסות. והדיו והניגון תמיד ישארו שם. במקומם. יחכו לרגע שיכנסו לתוכם. יגעו בהם, במיתרי הנשמה. יכנסו לתוכם. זהו כל עולמה. לכך היא נועדה. ואז כשתתישב על הכיסא ועד לא תספיק לחשוב על נושא זזה לה היד המח משדר. תנועות איטיות, אין מה למהר. הלב נכסף מתחיל לבטאות. סיכוי נוסף להסיר מעליו קליפות.. ואט אט, בלי שתשים לב הכתב ניהיה חודר ונוקב השורות נכתבות בקצב מסחרר הדף מתמלא, נהיה בוער. והנשמה מתרפקת ניהיית נינוחה קצת פרקה מעליה, את עול הכבידה. וכשהיא ניגשת לקשת? לכינור? התווים מתנגנים. אי אפשר לעצור. פורצים כל מחסום. כל גדר. רק הנפש.. מנסה להתגבר. ופתאום נעצמות להם העיניים בלי לחשוב פעמיים נהיות לנהר של מים. נוגעות להם בשמיים. הדף נהפך לשק רטיבות הכתב נשאר, נמרח לו במהירות הנשמה מתרווחת הפעם בקלילות... והם הדפים והכינור, נשארים מונחים, על שידת העץ, בתקווה לעוד שימוש נועץ.. עוד ניגון מורץ עוד מבט קורץ עוד נשמה פורץ... עוד פריקת עול.. כי היא מיצידה יכולה להכיל ה-כ-ל. מתחננות, מבקשות, להיות לי לכלי לנסות. והכתב. המכתב. השורות. מיתרי הנשמה, שפורטות להן בדממה.. ואני וכלי ה פ ר י ק ה.. שלו היא מחכה...