נקודות חיים

היא סיפרה לי איך היא התחילה באותו היום לבכות, כשהיא לא הבינה מה קורה, ואיך עכשיו כשהטוב קצת יותר נראה, אני מעיזה בשקט לחשוב כמה הטבע הזה חזק, איך יכול להיות שיש סיכוי, שלא משנה כמה עברת בדרך, עדיין יש פעימת חיים שעולה מן הלב ויורדת בטיפות דרך העיניים... ואת השנייה פגשתי ממש היום, אישה מבוגרת מתוקה, שבקשה ממני עזרה טכנולוגית כדי לשפר לה את העבודה, אחר דקות ארוכות שאנו יושבות לנו בכורסאות באמצע הבוקר מזינות נתונים, אני אומרת לה – הנה אני עושה עבורך, אבל אני יכולה גם להראות לך מה אני עושה אם את רוצה.? בטח, היא אומרת לי, אני אשמח, כל יום שאני יכולה ללמוד עוד, זה מעולה, היא מחייכת בסקרנות. תזרים של חיות עבר אליי, כל יום. אפשר ללמוד. עוד קצת.

אפשר בכל גיל, בכל הזדמנות, ויש שם פריחה, יש שם התרגשות.

כשאני מחברת את הנקודות שחדרו לתוכי השבוע, כשאני מקשיבה לצלילים שעולים מבפנים, אני מתרגשת. בפרשת השבוע, יש רגע שהוא כמו נס, אבל זהו רגע שאפשר בשניות לפספס כשלא נפתחים לנו האוזניים שבלב, רגע קטן, קטן וקסום שללא ההקדמה, יכולנו לפרש, שהוא ממש חלק מהטבע, קצת כזה עסק מכלום.. אבל אם נתבונן, אפשר לראות איך ברגע אחד של אתגר, פרח לו ניצן חיים, אליעזר מבקש מה' בקשה, שיבהיר לו, שיראה לו מי זאת האישה, והנה רבקה יוצאת, ותמהר.. כמה התרגשות יש בסיפור הזה, ברגע הזה, של מילוי המשאלה עד שהתורה חוזרת לתאר פעמיים את כל התהליך הזה. [פעם אחת הסיפור עצמו, ושוב שאליעזר מספר את ההשתלשלות לבני משפחתו של אברהם.]

בחיים, ביום יום העמוס, המאתגר, שאנו עוברים מדבר לדבר יש לנו הרבה אותות חיים שפורחים לידינו, אם רק נשכיל להביט להם בעיניים, להחזיר להם בחיוך, ולאמר 'וואו', זה אולי נראה טבעי, אבל... אבל טבעי זה רגעי חיים, ניצנים של חיות. וזה אפשרי בכל מקום. בכל גיל. ובכל שלב בהתפתחות שלנו, ומזה, מזה שואבים את הכח להתקיים, להמשיך להתקדם, כשיש התרגשות מנקודות של חיים.

אני התרגשתי לפגוש את הנקודות הקטנות האלו, ואילו את?