נשמה בקפוצ'ון / דבורי

בס"ד

יושבת על גרם מדרגות, ואנשים רואים קפוצ'ון. מאובק, עוטף. מכסה. הם מטפסים, ואני מתאבקת. הם דורכים, ואני מתכופפת. הם שורפים, אני נכבית. מושכים בשרוכיי, עד שנחנקת. גוררים רוכסן, נשרטת. ויש השוכחים. מתעלמים. מצפים שאתאדה. שאמוג. נרטב הבד, מתלחלח. ודמעות זולגות. יד מכוסה, אך רועדת. עור ברווז. מסך מהבהב, מנסה להאיר. מחשיך. שקט בפנים, בודד. מדכא. אין לי מזון ומים. ואני נשמה צעירה, נשמה ילדה! גיהנום בשני העולמות. ירדתי לא מזמן, כנפיי היו קלילות. אנשים קצצו לי אותן, קרעו אותי. וכל הטוב, הרכות, התום, הלבן-לבן הזה, נחמס ממני. התבלבלתי, ואמרו לי רעה. הלכתי צעד, וסגרו בפניי שערים. רכסתי קפוצ'ון, כפו עליי שק מתים. ניסיתי להיחלץ, הזכרתי ילדות. ראו בי שטן, קראו לי: שחורה. צרחתי. צרחתי. צרידות חספסה את קולי. ובמקום שישמעו אותי, שיסתכלו עליי, נאמו לי נאומי חליפות. פלא שברחתי, הא? קפוצ'ונים לקפוצ'ונים, וכל אחד שונה. כל אחד אינדיבידואל. אנשים חושבים קולקטיב. יום אחד, לילה אחד, יבקעו כולם, יצאו מקפוצ'ון. כמו פרפר ממיס גולם, בוקע מקורים. אנחנו נהיה העולם. רכי הלב, הרגישים. המחפשים. שימו לב אליי. נשמה.