עולם פנימי עשיר/ הודיה קליין

בעולם הפנימי שלי יש קשב עמוק.

בעולם הפנימי שלי אין רעש. יש רק שקט מבורך, נקי וטהור.

גם כשיש שם מנגינות, הן שקטות ורגועות, נעימות ושלוות, זורמות. לא רועשות ומקפיצות.

וגם כשיש שם שירים שמחים שעושים לרקוד או אפילו ריקודים-

הם לא גסים וחיצוניים, אלא פנימיים ומלאים.

ותנועות הריקוד הן עדינות. שלוות. מלאות גם הן. עגולות כאלה, נשפכות וזורמות. גם הידים אינן נזרקות בגסות ובהשתלחות לכל עבר, אלא מושטות בתנועות פשוטות ונעימות, רכות.

בעולם הפנימי שלי יש אור אינסוף, מאיר וזורח.

יש שם ניגון קסום ומתוק, והארה גדולה.

אבל זה רק שם, בעולם הפנימי העשיר שלי.

במקום שבו האמת הפנימית שלי חשופה וגלויה לכל,

שבו אין מסכות, ולא שום מחיצות וחציצות, לא הסתרים ולא מסכים, לא שום קליפות והגנות.

רק אמת פנימית אחת גדולה, גלויה ומאירה.

במקום שבו אני חופשיה באמת, רשאית להביא את עצמי ולחשוף את האמת שלי ללא פחד.

במקום שבו אני אותה הודיה הגדולה,

אותה ילדה תמימה, יפת עיניים וטהורת מבט,

אותה נערה המהלכת בחופשיות ביער,

הפוסעת בחירות אמיתית בצעדי ריצה- דילוג- מחול

במרחבי שדות צהובים.

זה רק שם, היכן שמתגלה המקום הקסום הזה שלי.

היכן שמים רבים לא מכבים את אהבתי

וקול שאונם של אלף נהרות לא שוטף את החיבור שלי אליה,

הקשר שלי עם עצמי.

זה רק שם, היכן שאני חיה אותי, את האני האמיתי שלי,

את עצמי, עצם היותי, עצמת חיותי.

אבל זה רק שם. רק כשאני זוכרת.

רק כששגרת החיים היומיומית לא מטשטשת

וכשאלף כאבי הנפש הכרוכים בה לא משכיחים.

כשאין ערפול חושים אפור וקר שמייבש ומקרר את החום העז שבלב

בעננים של אדישות.

ביומיום אני לפעמים קצת שוכחת ממנה, מהודיה הגדולה,

ובמירוץ החיים נשחק הקשר שלי איתה

נשכחת אותה המנגינה הקסומה והמתוקה,

ונשארת רק שגרה שוחקת, שחוקה.

לפעמים אני אפילו מתרחקת ממנה במודע,

אפשר לומר אפילו בכוונה תחילה,

רק כי אני חוששת מתוצאות המפגש איתה

ממה שהמבט הישיר אל תוכי יגרום,

מההשלכה שתהיה להקשבה אליה,

מההשפעה שתהיה לזכרונה על חיי.

על הקשר עם הסובבים אותי, אף האהובים ביותר

שאולי-אולי ישתנה קצת בעקבות כך שאחיה אותה

ואולי גם ישתנה הרבה, אולי מאוד מאוד ישתנה

רוב הסיכויים שכך...

לכן אני לא תמיד מעזה לישיר אליה מבט

וברוב הזמן, בשגרת היומיום האפורה

שוכחת לעיתים רבות.

לאחרונה אני אפילו קצת מתעלמת ממנה

ומהמקום הקסום הזה בנפשי שהיא מגלה

מרובד הנשמה הכי עמוק שלי

המקום המופלא הזה שבי.

אבל הוא מזכיר את עצמו בכוח,

בזעקות שהוא עדיין כאן

חי, נושם ובועט

בועט בחזקה לכל הכיוונים

בועט אותי מכל המדרגות

מגלגל אותי למטה, החוצה-

רק כדי שאזכור אותו

ושארגיש עד כמה לא טוב שם למטה

עד כמה חסר לי כשהוא לא

כשאני לא חיה אותו.

כשהוא לא מספיק נוכח בחיי

כשאני לא נותנת מספיק ביטוי

לעולם הפנימי העשיר שלי.

יש שם באמת כל כך הרבה דברים,

בנפש הזו

-אני חושבת פתאום, תוך כדי שגופי עוד רבוץ שם, במורד המדרגות.

יש לי באמת עולם מלא כל כך

חיים שלמים.

רבדים על גבי רבדים

שנסתרים מתחת לפני השטח

מעבר למעטה האטום והקר של שגרת החיים האפורה.

זה ממש עולם מלא,

האני הזה שלי.

הודיה הגדולה הזו.

אלו ממש חיים שלמים.

חיים שיש בהם של כך הרבה

מילים, לאלפי אלפים

שירים וניגונים

תווים ולחנים

עשרות ומאות רבות של מנגינות לב

של מזמורי חיים.

צבעים וצורות

קישוטים מסולסלים ונשפכים

קווים וציורים

נביעה פנימית אינסופית של רוח

של זרימת מים חיים

של קודש שממלא את כולי

מחיה כל נים בנפשי

מרווה בכל רגע את צמא נשמתי

והרבה הרבה אור עשיר

שאוב מהאינסוף

מגיע ישירות משם.

כל כך הרבה יש שם. אלף שירים לא יספיקו לספר על כל מה שמכיל העולם הפנימי הזה שלי.

כל כך הרבה יש שם, ואני כל כך רחוקה משם עכשיו, חושבת מהמקום הנמוך שלי.

ואז מישירה מבט שוב, מחוייכת.

מתוך ההכרח לעלות ולשוב אליו,

אליי,

אני עוצמת עיניי, נושמת עמוק.

ונותנת לדמיונות לצוף.

מאפשרת לזכרונות לנבוע ולעלות בי בחופשיות

נזכרת בצלילות ברורה באותו אור קסום

באותם אוויר ואווירה

באותם סיפורים וציורים

ריקודים ומחולות, שירים וניגונים.

באותן אלפי מילים

ומילוני אורות והארות

באותם צלילים שקטים וממלאים,

באותן כתיבות מלאות יופי פנימי

באותו עולם פנימי עשיר.

וכפוקחת שוב את עיניי

בנשימה עמוקה

מגלה שאני שם.