
צעד אחרי צעד
אולי מיהרתי, אולי לא, אבל הייתי בדרכי אל ביתי.
ובזווית העין ראיתי אותה צולעת בקושי רב אל דרכה שלה, נאנחת ומתנשפת.
זה הזמן לעזור או להתעלם? לא ידעתי. לא הייתי בטוחה. לפעמים יש לנו רצון לעזור אבל גם פחד שמא אם נתייחס למצוקה זה מה שיגרום לה להתעצם הרבה יותר מכפי שהיא באמת.
וזו דילמה. האם לחשוף את העובדה שראינו קושי של אדם והוא גלוי לעינינו בתמורה לעזרה או לפחות להצעה שלה או שעדיפה ההתעלמות שמאפשרת לכל אחד ואחת להרגיש שווים, אפילו אם הם מתקשים לרגע. וזקוקים לאכפתיות של אחרים.
ואינני יודעת מה בער בתוכי לעצור ולשאול אותה האם היא זקוקה לעזרתי, והחיוך שעלה על שפתיה וההתרגשות שבעצם שאלתי ביטלו את לבטי לחלוטין.
אני לא אדם ששייך לקטגורית האנשים העוזרים, למרות שאני משתדלת. ואולי יהיו כאלו שיחשבו עלי שאני אגואיסטית. ואולי זה אפילו נכון במידה מועטה.
מכיוון שכל אדם אכפתי לעצמו, אינטרסנט. אנחנו לומדים להכיר את עצמנו ואת הצרכים שלנו הרבה לפני שאנחנו מסוגלים להכיר בעובדה שיש אחרים מלבדנו.
יכול להיות שהמניע הוא הפחד שמא גם אנו נזדקק חלילה לעזרה ולא יהיה מי שיעצור וישאל אם אנו זקוקים לו.
ואולי העזרה הכי גדולה היא להראות שהעזרה הזאת קיימת. להראות שאכפת, שיש מי שרואה את הקושי.
״צעד אחרי צעד״, הדרכתי אותה בעדינות, תומכת בה. ״זה בסדר״. למרות שלא ידעתי אם יש בנחמה הזו אמת.
הובלתי אותה אל דרכה, מתפללת שדרכי תהיה טובה לא פחות. לא ארוכה מדי. בלי קיצורי דרך.
ומשהו באמת הזו, באחווה גם לשונה ממני, ללא מוכר, נסחה בי הרגשה של בית.



איזה כנות,
וכמה נכון
ואיזו דילמה מוכרת❤️
וואו יקרה את כל כך מיוחדת!!
תודה רבה על התזכורת החשובה הזאת,
מתחברת מאוד לכתיבה היפה והכנה שלך❤️