שחור לבן או ריק
״הכנת קפה?״ היא שאלה אותי בקריצה רבת משמעות.
האסיפה הזו הולכת להיות ארוכה ומתישה, כולנו ידענו. אבל זה מסוג הדברים שאין בררה אלא לעבור אותם ולסמן עליהם אחר כך וי.
אסיפות מקצועיות זה לא מיותר, זה פשוט מעייף. עוד קלישאה מערכתית שממשיכה להתקיים כי אף אחד לא עושה לה סוף.
ואני בעד לדבר על המצב הנתון, לראות מה ניתן לשפר ואיפה לחזק. אילו כלים עומדים לרשותנו ומתי בכלל נדרשת התערבות חיצונית.
אבל אולי בעידן מודרני כמו שלנו ישנן אופציות טכנולוגיות יעילות ויישומיות יותר.
״עברת על האימייל ששלחתי לך לפני יומיים?״ המנהלת שאלה אותי בטון קצת חוקר וניסיתי להיזכר בכל המיילים שהיא שלחה לי בתקופה האחרונה. לאילו מהם היא מתכוונת? המייל הדחוף? כולם דחופים באותה המידה.
״ראית את זה, נכון?״ חיוך שובב עלה מבין שפתיה וחששתי שמא היא יודעת שאין לי מושג על מה היא שואלת.
״בטח״ שיקרתי. אומרים ששקר לבן מותר. ואם אני עיוורת צבעים אז בכלל יש לי היתר.
״איזה מצחיק זה, נכון?״ היא האמינה בעובדה הזאת בכל מאודה. מצחיק? מה היא רוצה? עשיתי פאשלה? אמרתי משהו לא בסדר? מה כבר יכול לשעשע מנהלת באסיפה מקצועית רב תחומית.
בעיניי רוחי יכולתי לראות את מכתב הפיטורים מחכה לי בדואר, הפיזי כמובן. למרות שלא היה ברשותי אחד כזה. ומשום מה זה היה מספיק כדי להרתיע אותי.
אבל אם היא רוצה, אז שתפטר אותי. אני העובדת הכי טובה שלה. נראה אותה מסתדרת בלעדיי. היא לא מתביישת? אותי? לפטר? תמיד הייתי מסורה ואחראית. עשיתי כל מה שצריך ואפילו יותר מזה. איזו כפויית טובה.
״זו הייתה בדיחה מוצלחת במיוחד! אני מנוייה לקבוצת בדיחות, כל כמה זמן הם שולחים לי למייל והייתי חייבת לשלוח לך״
אה. בדיחה. מצחיק. קורע.
היא עיינה במסמכים. לא היה כתוב שם מידע משמעותי, זה תמיד ככה, בשביל הפרוטוקול.
הגנבתי מבטים למייל שלי, מחפשת את הבדיחה המדוברת. האמת שהיא הייתה טובה.
ואולי צריך את האסיפות האלו, רק כדי לראות שמאחורי המסכים יש אנשים. יש דעות ורגשות. ויש גם הזדמנות לצחוק ולחייך.
לא הכל שחור או לבן.
או ריק.
תגובות