שבורי לב / הודיה קליין

בס"ד

"מִי יוֹדֵעַ כָּל כְּאֵב

מִי רוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב

יוֹצֵר אוֹר וָחֹשֶׁךְ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה

מִי יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין

מִתְכַּסֶּה בָּרַחֲמִים

מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ

מַבִּיט וְיוֹדֵעַ

וּמִי יְרַפֵּא לִבִּי

אֶל מִי אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ

כְּמוֹ יָם שֶׁאֵין לוֹ חוֹף

רַק תַּגִּיד לִי מִי

מִי יְחַבֵּק אוֹתִי וְיַבְטִיחַ

שֶׁאֲנִי לֹא אֶכָּנַע בַּסּוֹף

מִי הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה

מִי מֵמִית וּמֵחַיֵּה

פּוֹתֵחַ יָדַיִם

מַצְמִיחַ כְּנָפַיִם

וּמִי יְרַפֵּא לִבִּי

אֶל מִי אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ

כְּמוֹ יָם שֶׁאֵין לוֹ חוֹף

רַק תַּגִּיד לִי מִי

מִי יְחַבֵּק אוֹתִי וְיַבְטִיחַ

שֶׁאֲנִי לֹא אֶכָּנַע בַּסּוֹף"

(שבורי לב, חנן בן ארי)

מבטיחה לעצמי אלף פעמים שאני לא אכנע בסוף. ויודעת שזה בכלל לא ברור. כי הגלים סוערים כל כך. והים לא שקט לרגע, לא מוכן להרגע. והמלחמה הרבה יותר נוכחת מאשר השלום והשלווה.

ונראה לרגע שלנצח אשאר במאבק האינסופי הזה. שלעולם לא ייגמר החורף הסוער הזה. שאני פשוט כזאת, נופלת בקלות לעצבות ודכדוך, והחורף לא שואל אותי אף פעם לפני שהוא פורץ אליי ללב. וטיפות גדולות ומלוחות יורדות לי על הפנים בלי שליטה. ואין לי דרך לשנות את המצב הזה.

השיר הזה, "שבורי לב", מחזיר אותי באחת, ביחד עם הדמעות, שנתיים ושלוש אחורה. אל השיא של השיא של המאבק הזה. הרגעים הכי קשים שהיו לי במלחמה הזו. אז, כשהקרב הזה היה נראה באמת בלתי אפשרי. כשעל אמת לא הצלחתי להאמין שאי פעם זה ייגמר. וכל הזמן נאבקתי על האמונה שאני אגדל מזה. שוב ושוב עצמתי עיניים בחוזקה ודמיינתי את הסוף. את הרגע שאצא אל מחוץ למים. שאגיע אל החוף.

ואז היה אותו גל. גל של טירוף בלתי נשלט. והייתי בטוחה שארדם בדמעות ואתעורר באשפוז במחלקה פסיכיאטרית. ואז אולי יתנו לי איזו תרופת פלא שתעזור לי לצאת מהמאניה דפרסיה הזאת. כי הרי כדורים פסיכיאטריים זה הדבר היחיד שיכול לעזור לי עכשיו. בסערה הזו שמרגישה כמו הפרעה נפשית.

הוא היה חזק, הגל. איים לסחוף את כל כולי לתוך אותה מערבולת רגשית לא מפוענחת. להשאיר אותי לנצח במצב הנפשי הממוטט הזה. ואז הגיע "מיוחדת" והרגיע, הרווה במים חיים את הנפש העייפה. ונתן תקווה, שיום יבוא והכל ייגמר. שלא לנצח הקרח הדק יישבר לי מתחת לרגליים. שעוד אצא מהתסבוך הזה, ואגאל גאולה פרטית- נפשית.

הוא נתן לי כל כך הרבה כוח, השיר הזה. גילה לי שבאמת אני לא משוגעת ואין לי שום מחלת נפש. שאני בכך הכל אדם רגיש ועדין, וכמו כל אדם כזה, אני גם מתמודדת עם כל מה שהרגישות מביאה איתה. ונכון שזה קשה, אבל אם אני זוכרת שהזרעים שאני טומנת באדמה בדמע עוד יצמחו ויביאו אותי לגבהים חדשים- אני זוכה להתחבר למקום הנפלא והיפה של הרגישות הזו. לגלות שאני בסך הכל מיוחדת.

ועדיין, פה ושם נשארה בי אותה תחושה קשה של חוסר אונים, אותה מחשבה ילדותית שרק תרופה פסיכיאטרית יכולה לעזור פה.

והיום אני יודעת שלא. שלא רק שאני לא אכנע בסוף- אלא גם שאין בפני מה להכנע. שאין שם כלום. באמת זה חומות של מים. רק מדרגות שמרימות אותי ומצמיחות, מגדלות. מגביהות אותי עוד כמה וכמה שלבים בסולם. בדרך החוצה, קדימה. שעוד מעט של התפאורה הזו תיעלם ואגלה שאני בכלל כבר שם. יושבת לי ברוגע ובמנוחה על שפת הים, החול הזך והרך מלטף או כפות רגליי, והגלים השקטים והרכים נוגעים ולא נוגעים, מטפסים בזהירות אל עקביי ושוב נבלעים בחול.

ועדיין, נלחמת בשיניים. עוצרת את עצמי בכוח שלא לכתוב שוב בחיפוש בגוגל "הפרעה דו קוטבית" ולבדוק בפעם המאה ואחת שאין לי במקרה את הסימפטומים שלה. ורק זכרון השנים שעברו עליי מחזיק אותי בתקווה. באמונה הזו שהכל עוד ישתנה. שאלו רק רגעים קטנים של קושי, ועוד אצמח מזה.

מייחלת ובטוחה ש"הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" עוד יגיע, יתגלה, ילטף בנועם זיו אורו. ירפא את לבי בהבטחה שאין בפני מה להכנע. שבאמת הכל זה רק חומות של מים. שאני עוד אצליח, גם אם במאמצים אדירים, לטפס עליהן, ולהגיע הכי גבוה שאפשר.

דווקא מכאן.