שקיק - יהודית ספיר

בסיעתא דשמיא

"התשובה הראשית

שהיא מאירה את המחשכים מיד

היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו.."

(הרב קוק)

שקיק

על השולחן עמדו מספר שקיקים. המון שקיקים. אחד מהם היה שלי. אבל איזה? לא ידעתי.

בלי הרבה מחשבה, הושטתי את ידי וחטפתי שקיק אחד. הרחתי. הריח היה מתוק, משכר. חיזקתי את אחיזתי בשקיק, לוקחת אותו אליי. "זה לא שלך, זה לא שלך!" זעק קול מתוכי, קול האמת. מיהרתי להשתיקו, הן כבר מספיק סבלתי בגללו! הרחתי שוב לרגע מהחומר שבשקיק, ואז צררתי אותו, והנחתי בכיסי.

בלילה, כשחלומות ביעותים גרמו לי להתעורר בבהלה- מיד ידעתי מה לעשות. פתחתי את השקיק ונשמתי עמוק, שואפת לתוך ליבי את הריח. הוא היה מתוק, משכר. וגם משקר. משקר כמו שלא ידעתי. אבל לא ידעתי.

השקיק המשיך לנוח בכיסי, כשמידי פעם, כאשר צורב את ליבי כאב או געגוע, או כאשר ממלאים אותו עצב, פחד ודכדוך- אני פותחת אותו, ומחדירה לנשמתי את תוכנו.

יום אחד, הכאב היה קשה מנשוא. הוא לא הרפה ממני. ניסיתי מספר פעמים לשאוף מתכולת השקיק- וכלום. זה לא עזר. נשארתי כאובה כמו שלא ידעתי. ואולי אף יותר מכך- אולי אף בכל שאיפה ושאיפה, הכאב נעשה חד יותר, עמוק יותר, כואב יותר. לא הייתי מסוגלת יותר- מצצתי לרגע את אצבעי- ואז טבלתי באבקה הצבעונית שבשקיק. מצצתי שוב. האבקה הייתה מתוקה-מתוקה. משכרת, מרגיעה. וגם משקרת, אבל את זאת, לא ידעתי.

תכולת השקיק המשיכה להיות התרופה לכל מכאוביי ומחושותיי. הסם המשכר שבתוכה פעל עליי, ואני-הפכתי להיות מכורה. אבל לא ידעתי.

עד שיום אחד, אי מי ציין בהתפעלות, שהשתניתי. ידעתי את זה, אבל עד אז, לא העזתי לחשוב על כך. אף אחד לא אמר לי כך, עד אז. והמישהו הזה, אמר זאת בשמחה כזאתי, בהתלהבות. כאילו היה מייחל שכל העולם ישתנה ככה, כמותי. נהניתי ממחמאה, שמחתי, ושמרתי זאת בליבי.

וזו הייתה הפעם הראשונה, אך לא האחרונה. לאט לאט יותר ויותר אנשים אמרו לי זאת. כל אחד בצורתו שלו. אבל מכולם התקבל על ליבי את אותו הדבר. שהשתנתי, הפכתי לאדם אחר. והם ציינו זאת בכזאת התפעלות, בכזו שמחה, בכזה כבוד. בכאלו הערכה והערצה. האמירות הללו היו מתוקות מתוקות - ואני שחשתי שטעמן כטעם האבקה שבשקיק ידעתי שהכל בזכותה. כן, תכולת השקיק, הסם המשכר שבתוכה פעל עליי, ואני הפכתי להיות אחרת, אדם אחר משהייתי. באמת השתניתי. ואני ידעתי.

השינוי היה מתוק כל כך, והתגובות עליו- עוד יותר. עם הזמן המשכתי להריח וללקק מהאבקה, בתדירות גבוהה יותר. וככל שעבר הזמן, והאבקה לא כלתה מהשקיק- אני המשכתי להשתנות יותר ויותר, והם המשיכו להחמיא בהתפעלות. ואני המשכתי לא לכאוב יותר, לא להצטער, לא להתגעגע, אף-אף פעם. רק להיות מאושרת המשכתי. רק הקול ההוא מהיום הראשון, קול האמת שבתוכי- הוא ישב ובכה בקרבי. אבל לי לא היה אכפת- מגיע לו. עכשיו אני מאושרת.

עד שיום אחד- פגשתי מישהי. המישהי הזו הייתה יפה, וחכמה. ראו זאת על עיניה. היא הכירה אותי מיד. הביטה אל עיניי במבט הכי רציני והכי עמוק שבעולם, עד שכאב לי. ואז היא אמרה, במבט החד הזה: "השתנית". וידעתי שהיא לא שמחה שהשתניתי. רציתי ללכת ממנה, לשכוח ממנה. אבל הקול ההוא, קול האמת שבתוכי- זעק: תקשיבי לה, תשמעי מה יש לה לומר. רציתי לדחוק אותו, וזהו. אך ליבי לחש לי, שאולי הפעם כן. אז הקשבתי לו, והקשבתי לה.

"שמעי" היא אמרה, "השתנית לאחרונה". נכון.

"היית אחרת" הוסיפה. נכון.

"היית חופשיה ושמחה". נכון.

"ועכשיו?" -עכשיו? מה עכשיו.

יבבה נשמעה מתוך המיית ליבי.

עכשיו את כלואה. את מכורה. את כאובה. את לא את! ידעתי את כל אלו, פתאום.

היא הביטה אל עיניי במבט רך, אוהב ומעודד. דמעות נראו על פניי, לראשונה מזה זמן רב. לראשונה מאז שהשקיק ההוא אצלי. "תני לי אותו", ביקשה ברכות. ידעתי כמה שהוא שינה אותי. כמה שהאבקה שבו הייתה מתוקה לי. כמה שהתמכרתי אליו. הושטתי ידי אל כיסי, מתלבטת.

"תני לי אותו" שנתה, "הוא מסוכן", הוסיפה. ידעתי כמה שהיא צודקת.

יודעת מאוד את אשר אני עושה, הושטתי לה את השקיק שבידי. היא חייכה. תחושה מתוקה פשטה בי. פתאום ידעתי כמה הוא היה משכר, וכמה גם ידע לשקר. כמה שיקר עליי. ואני לא ידעתי- אהבתי להשתטות, ולהשתנות. נהניתי להסתמם מהאבקה המסוכנת לי.

"זה לא שלך" אמרה פתאום את מה שזעק הקול ההוא, קול האמת שבתוכי, בפעם הראשונה שנגעתי בשקיק. ידעתי שהיא צודקת, זה לא שלי! אבל איך ביכולתי לדעת מה כן? איזה מבין השקיקים הרבים שהיו שם, כן שלי?!

היא חייכה שוב. חיוכה נסך בי כוחות. זה היה מרגיע, וגם אמיתי. לא משקר כמו האבקה.

בחיוכה, הושיטה לי שקיק. היא הוציאה אותו מתרמילה הקטן, ובמקומו דחפה לשם את השקיק המסוכן.

"זה שלך!" אמרה במבט חד ומתוק ואמיתי ועמוק, שמילא אותי במתיקות צלולה, מצלל את כל הבלבול שנטע בי השקיק ההוא, המסוכן.

"זה שלך!" אמרה שוב. נטלתי את השקיק מידיה. פתחתי, והרחתי את תוכנו. פשוט כזה, מתוק ואמיתי. משמח, חופשי. "זה שלי" ידעתי. "זה שלך" צהל קול האמת שבתוכי.

היא חייכה. לפתע ראיתי שגם לה יש שקיק, תלוי על דש בגדה. ידעתי שזהו השקיק שלה. אבל איך ידעה למצוא מהו? היא חייכה, כמו קראה את מחשבותיי. "את השקיק שלי מצאתי בעזרת מישהי יפה, וחכמה. מישהי שהכירה אותי, ועזרה לי להכיר את עצמי."

מתיקות פשטה בי. מתיקות אמיתית וצלולה, לא כמו זו של השקיק המסוכן. הבטתי על השקיק שלי, והכנסתי אותו לכיסי. אחר הבטתי אל עיניה.

היא חייכה, והלכה.