שאול צעד באיטיות לעבר הבית הנמוך. הקיפו אותו עצים בודדים, ומעט מאוד פרחים. שאול תהה מדוע בתאמץ ידידו להשקיע בגינה הדלילה הזו, שאפילו פירות אינה נותנת.. הוא חלף על פניה ודפק קלות על דלת הברזל המחלידה. משלא נשמעה תגובה, הוא פתח את הדלת ונכנס. יוסוף ישב כרגיל על הספה הביהירה, מעשן נרגילה יוקרתית ומפזר ענני עשן לסלון. הלה קם לקראתו, והחווה בידו לעבר הספה. "שב, אני כבר מביא קפה. תרצה מהילה קלה של עארק?" שאל, כשמבטא ערבי כבד מלווה כל מילה ומילה שלו. שאול נענה לחיוב והתיישב על הספה. הוא בהה בספריית העץ האדומה, שמדפיה שקעו פנימה מחמת כובד הספרים שנשאו, וחישב בשעשוע את מועד קריסתם. 'לא רחוק היום הזה', הרהר, וכבר צפה במחשבתו את קריאתו הבהולה של יוסוף לעזרה..
"יוסוף!", קרא, "למה אין לך שטיחים?" הוא שאל בסקרנות. הרצפה בהקה באודם עז, שדווקא החמיא לבית הקטן ולקירות המתקלפים, אבל איך הברנש מסתדר בימים קרים?
"וואלה, איך לא שמת לב עד עכשיו?!" התכעס עליו, "אני שונא אותם!" יוסוף הרעים את קולו בתגובה מהמטבח.
"טוב", שאול משך בכתפיו וחלץ את נעליו. הוא לא בטוח לגמרי שהשנאה הזו היא רק לשטיחים.. ידידו היקר מרבה לשנוא אנשים, אבל גם לאהוב אותם- תלוי מה המצב הכללי..
יוסוף הגיע והניח את הספל הקטן על שולחן זכוכית בעל רגלי ברזל מתנדנדות, שגרר מהמטבח. "סליחה על חוסר האמצעים… תשתה מהר, הכוס עוד רגע נופלת!!" שאול מיהר להרים את הספל, ותפס את בקבוק העארק שניה לפני התנפצות רועשת. "אתה שומע? אני בדיוק חושב על שיפוצים, אבל עד שהחברה יואו.. בינתיים אתה מסתדר עם האירוח פה בבית, נכון?" שאול הנהן, וביקש את עזרתו כדי למזוג עארק לקפה. "פשוט שתי הידיים תפוסות לי, אשמח אם.."
-"בשמחה, ידידי!" חייך ומזג עארק בנדיבות.
"נו, יוסוף, מה חדש אצלך?"
-"אני? כבר דיברתי מספיק להיום, לא?" ציחקק ואז השתתק. "תשמע, הבן שלי, הוא נעלם היום. אני דואג בעיקר לחנות שלי, היא.. כבר ביקשו ממני, מהעיריה, לפנות אותה… אתה מבין מה זה אומר, אני מניח.." הוא נאנח בכבדות.
"אוי, יוסוף.. מה אומר לך? פרנסה זה עסק קשה. לך, תעמוד בחנות ותנסה להציל משהו. אולי תנסה למשוך עוברים ושבים לתוך החנות. אתה יודע איך זה, הם ממהרים כל הזמן. הגיוני שעוד לא שמו לב לחנות".
-"לא.." יוסוף הניף את ידו לשלילה. "זה לא בשבילי, כל השעמום הזה. בשביל מה הוא נתן לך ילדים?" יוסוף החווה באצבעו כלפי מעלה, "שילמדו לטרוח קצת. אני, את טרחתי בחיים כבר סיימתי. מה לי ולחנות? ראית פעם ערבי.." יוסוף התרווח על הספה וניסה לתאר בידיו את דבריו, "..ככה איזה איש ערבי טוב, לא אחד פושט.. ראית אחד כזה עומד בחנות ומוכר בובות? מה אני נראה לך?"
שאול דווקא חשב שראה לא מעט כאלו בחייו, וגם חשב שהאיש שלפניו סוחר בבדים ובפסלים, אך בחר להמשיך הלאה בשיחה.
"אה.. אז מתי הבן שלך אמור לחזור?"
-"לא, נו, אמרתי לך! הוא ברח, הילדון!!"
"רגע, מה עם אשתך? אולי היא..?"
-"איזה אישה בראש שלך? בחיים לא התחתנתי! זה ילד שאימצתי.." הודה, והשפיל את ראשו.
שניהם שתקו.
יוסוף התנער ממחשבותיו, וכמו רוח רעננות נכנסה בו.
"אתה זוכר את השכן שלי, חאלד, ההוא שמת לא מזמן?"
-"נו..?"
"אז הוא, נשארה לו בת.. תאמין לי, בחיים שלך לא ראית כזאת! איך שהיא מתנהגת.. תענוג! כל מילה של בן אדם- קודש אצלה! וכמה שהיא יפה…"
-"אה, נו, כבר אמרת לי עליה. ואז, אם אתה זוכר, הסברתי לך שאני בחור ישיבה יהודי ושזה לא מתאים לי".
"אה.. זוכר, זוכר". יוסוף ענה בעצבנות. לא הולך עם הבחור. חבל, היה יכול להיות טוב. היה יכול לקבל הרבה כסף כאות הוקרה משניהם, בטח.. חבל, הוא חושב גם שהם מתאימים. יוסוף הציע לשאול מהנרגילה. "זה טוב, זה עושה לב רגוע.." הסביר עם המבט הכבד שלו.
-"לא, תודה, יוסוף.."
"מה, עכשיו גם את זה אתה לא רוצה?" יוסוף התרעם. "טוב, נו, אז עם מי תתחתן? אתה, בן כמה אתה כבר? אמרת פעם שלושים? זה כבר ממש מאוחר! לא חארם? ואמרת גם שאתה רוצה ילדים, לא?.."
-"אני בן שבע עשרה, יוסוף.. איך שכחת?"
"טוב, זה קורה לפעמים, אתה יודע.. טוב אז ספר, בשביל מה באת הפעם?"
-"אני? אוי, איך כבר שכחתי.. באתי לקבל ממך עצה".
"אוה, זה כבר נשמע טוב!" יוסוף חיכך את כפות ידיו בסיפוק.
-"בקשר לאבי.. הוא מפחד שאעלה לארץ ישראל.."
"מה הבעיה? שמה הכל חלק, לא?" יוסוף הוציא את הצינור מפיו. "יאללה, נמאס.." הפטיר.
-"לא, יוסוף. אני יהודי, שכחת."
"אה." יוסוף בלע את רוקו. על אף שעוד לא עבר את גיל הארבעים לחייו, הוא יודע שאפילו מאה שנות חיים לא יוציאו ממנו את הקנאות שהוטבעה בו על פאלסטין, וגם לא את השנאה כלפי יושביה.
תגובות