"תודה, אבא". שאול יצא מהחדר. יששכר נשאר על הספה, ולגם מכוס הקפה שנותרה מיותמת במשך כל השיחה. למרות שהחום פג ממנה מזמן, הוא שתה ממנה באיטיות רבה וליטף במבטו את הספריה הרחבה, שכסתה את כל הקיר הקדמי של הסלון.
צבעה החום התמזג בטבעיות עם הספה הכהה, ושטיח ארגמן עבה שהוצב במרכז הסלון נפך מעט חינניות לסלון העמום. שולחן עץ כבד ונמוך הוצב מעל לשטיח, לעזרת יושבי הסלון. שאר חלקי הבית הוארו באור לבן- מהנורות החדשות בשוק; אך את הסלון בקשה שפרה להשאיר כך, עם נברשת הקריסטל הישנה שהפיצה אור צהוב חלש.
בדרך כלל הוא נהנה מהשיחות עם בנו, אבל הפעם.. ובכן בזו הפעם הוא מסופק בכך. רעיון נאה הציע בנו, ללא ספק, אך הוא קשור באותם אידיאלים גבוהים, שלפי רוממותם- כך חוסר התאמתם לחיי החול השפלים יותר.. יששכר קם, לבש את גלימתו וכמעט שיצא אל בית המדרש; כשבתו הקטנה- שרה, רצה לקראתו וחיבקה את רגלו. "אתה יוצא? אולי.. תקנה לי את הבובה כמו של תרצה?" יששכר נעצר לרגע וחכך בדעתו. את סכום הכסף הנדרש- בוודאי יש לו, אך השאלה החינוכית היא.. "זו בובה גדולה.. עם שיער ארוך- ארוך ושמלה ורודה" המשיכה הקטנה בעיניים נוצצות, "והיא עם עיניים נפתחות ונסגרות" הוסיפה ברוב חשיבות. האב הביט בפניה, חייך אליה והודיע כי הפעם לא ייענה לבקשתה. אין להתווכח..
"אבל אבא, כבר חצי מהבובות נקרעו לי! אולי רק בובה קטנה?" רחמיו נכמרו למראה פניה המתחננות של בתו, המשדרות לו עד כמה חשובה לה הבובה.. יששכר התכופף ורכן לעברה. "אני מבין שאת מאוד רוצה, שרה'לה. תסמכי על אבא שאוהב אותך, אז אל תבכי בגלל הבובה. אבל בינתיים תשחקי יחד עם תרצה, טוב?" הוא חיבק אותה בחום והתרומם. שרה'לה חייכה לעומתו, וחזרה לחדרה- שם שיחקה עד לא מזמן עם שמואל- אחיה הקטן.
לאחר שקיבל רשימת קניות מאשתו- יצא אל בית המדרש.
כשנכנס, הרב כבר התחיל והוא פסע לעבר הספסלים האחוריים של בית המדרש.
"אסיפת גבאים בסוף השיעור", עדכן אותו זבולון. הלה ספג מבט חודר משכנו לספסל שבדיוק ניסה להבין את המהלך אותו בונה הרב ברגעים אלה ממש. זבולון הצטנף בפינתו והקשיב בשקט. זה לא שהוא דיבר באמצע התפילה, הצטדק לעצמו, אבל בכל אופן- הוא מקבל על עצמו להזהר מעט יותר עם כבוד רבו- כבוד שמיים ולדחות את הדיבורים לסוף השיעור.
למרות שהוא לא מתחבר לכל רעיונותיו, צורת דיבורו ומאור פניו בשעת שיחתו- גורמים ליששכר לשבת בכל זאת על הכסא ולהקשיב.
הרב מחייך ומסביר לאחד הנערים את אחד השלבים במהלך שהוא לא הבין. פאותיו הארוכות והרחבות אמנם לא תאמו את סגנון התספורת המקובל, אך הן שיוו לו מראה יהודי טהור ויששכר קינא בו, על שאין בו פחד מערביי המקום.
הרב סיים. אט אט קמו האנשים והתפזרו לבתיהם, חלקם פנו לפינות אחרות בבית המדרש כדי להעמיק בלימוד וחלקם האחר התאסף למרכז.
שיחת גבאים.. יששכר מאותת סימני חוסר סבלנות לנוכחים במקום, וייעל את הדיונים לרובד המעשי שבהם.
"אין שוחט לקהילה, צריך הקלות בתקנות החדשות. האם מישהו מכם דיבר על כך עם המושל?" שאל.
שלושת חבריו נדמו. אף אחד לא העז לנדב את עצמו למשימה הזו, שמעידה באחד משלביה עלול להמיט אסון על השליח, על משפחתו, או אף על הקהילה כולה. אולי על שלשתם, אף אחד לא ידע.
"אני מוכן, אם כן". הודיע ברפיון והשפיל את עיניו. הוא ציפה שיהיה מישהו אחר שיחליפו, הן עשה כה רבות למען הקהילה.. הוא השיב את עיניו אל הנוכחים. כמה מהם אף לא טרחו לעשות את תפקידם המינימלי כראוי, וכעת הוא חש כלפיהם מעט יותר מתרעומת. הקהילה.. צריך מישהו חזק פה. מישהו יציב, שישמור של קדושתה. הצורך בחיזוק והגנה- במיוחד על הנוער, מרקיע שחקים. אם לא יהיה פה שינוי- יום יבוא וכבר לא תהיה פה קהילה.
"ובכן, יששכר", פונה אליו הרב, "אני מבין שאתה לוקח על עצמך את האחריות". הוא מביט לתוך עיניו, כמוודא את אמיתת הצהרתו. הוא מניד לחיוב. "אם כך, ברכתי שלוחה לך. נתפלל עליך כולנו".
תגובות