עמרם בהה בנער שעמד מולו. בין כה נראה שבא מבית מפוקפק. כנראה שהרבה- הוא לא הרוויח משם.. "אבל למה עכשיו אתה לא שם? שאל בזהירות.-"כי ברחתי."עמרם המהם בכובד ראש."אה, רגע. חכה פה! שכחתי את הסיר על הפתיליה! רוצה להיכנס בינתיים?"הנער הנהן נמרצות, אך טרם הספיק להצעיד רגל אחת אל מעבר למפתן, יד אחזה בו ומשכה אותו אחורנית. בעל הבית כבר נעלם בתוככי הבית, ולעקיבא נותר רק לקפוץ בבהלה ולחבוט בראשו של החוטף."אתה לא מזהה אותי?" אחינדב ציחקק.-"עכשיו כן", עקיבא התנשף. "עכשיו, אבל לא לפני רגע. מה נראה לך שאתה עושה?!""לא יודע, חשבתי שתזכור את מה שאמרנו פעם.."-"וככה עושים כדי להזכיר לבן אדם משהו?.." עקיבא קרץ לו בשובבות."טוב, סליחה.." אחינדב טפח על שכמו.-"סולח. אז תזכיר לי, מה אמרנו פעם? שכחתי..""אמרנו שנעזור אחד לשני. ואתה.. רואים ששכחת. אבא שלך, סליחה, האיש ההוא, רוצה את עזרתי בחיפוש אחריך. חשבת על הרעיון הזה, כשברחת?" אחינדב חייך אליו. ילד שובב, ובצדק. -"לא..""אז מה דעתך לקחת אותי איתך? בכל מקרה יהיה לי קשה להיפרד ממך".-"אחינדב?! יש לך הורים! אני לא מסכים. אתה חייב להבין, הורים זה מתנה. אתה זכית במשהו גדול, לא כולם זוכים לו. בעצם, לא על כולם נגזר לחיות בלעדיהם".אחינדב התקרב אליו וחיבק אותו. "אז רוצה לבוא אלי הביתה? אני אפסיק לטייל באזור של הבית שלך. נלך לטיל יחד רק באזור היהודי. מסכים?"עקיבא חיבק אותו בעצמה."טוב, אז חכה. אני אגיד לאיש הזה שיש לי לאן ללכת".עקיבא נכנס באיטיות לתוך הבית. אור בהיר הציף אותו, והתמונות התלויות על קיר מסדרון הכניסה, עוררו בו גלים חמים ונעימים של בית. ריח מתקתק עלה מהאגף הימני של הבית, מתמזג יחד עם ריח עשן הנרות שדלקו פה ושם בסלון. הוא התיישבת בטבעיות מפתיעה על הספה, שניכר עליה שזוגות רבות של רגליים כבר קפצו עליה. עמרם יצא מן המטבח עם מגש של עוגיות קוואקר וצימוקים, ולצידן כוס תה חמה."תרצה עוד משהו?" שאל בעודו מניח את המגש על שולחן מתכת. -"חבר שלי נמצא בחוץ.. אתה מסכים שהוא ייכנס גם?" פניו של עמרם אורו בשמחה. "בוודאי! איזו שאלה? בשמחה, נערי!"עקיבא דילג בקלילות לעבר אחינדב והזמין אותו להיכנס."נו, מה שלומכם? מה הביא אתכם אלי?"השניים הביטו זה בזה ואחר כך תלו בו את עיניהם. הראשון שהחל לדבר היה אחינדב. "את האמת? אני אינני צריך עזרה כלל. באתי לפה כי חיפשתי אותו-"אמר והחווה בידו על עקיבא, "אז עקבתי אחריו וגיליתי שהוא פה.." עקיבא תקע בו זוג עיניים מוכיחות. "-פחדתי לעצור אותך ברחוב, כי אולי אתה באמת בורח מאבא שלך ואז חבל שאחשוף אותך", הוא הסביר. עקיבא תקע בו מרפק רב משמעות וסינן לעברו בלחש, "למה אתה אומר לו שזה אבא שלי?! אתה יודע שזה לא נכון." הוא הביט עמוק לתוך עיניו, ואז הסיט את מבטו. "עכשיו הוא לא יסכים לי להשאר ויכריח אותי לחזור. נו, באמת"..עמרם חייך. "אני שומע אותך, אל דאגה. לא אכריח אותך לחזור למקום שאינך חפץ בו. אינך חייב להסביר, רק אמור לי כיצד אוכל לעזור ולהקל מעליך".עקיבא נשם לרווחה. אכן, זה היה יכול להיות מתיש ביותר, לספר את כל הסיפור הזה שוב.."אני חושב שבנתיים אין צורך בעזרה, כי אחינדב רוצה לארח אותי בביתו. אבל אוכל להישאר פה כדי שאחינדב יוכל ללכת ולשאול את הוריו?"אחינדב ועמרם הנהנו בראשם לחיוב, ונפרדו לשלום.
תגובות