כשנכנס, הבית היה הפוך. שפרה הרימה אליו את עיניה. יש לה הרבה מה לומר, במיוחד לגבי איחורו המשמעותי. היא לא שופטת אותו חלילה, אבל..
על מנת להקל עליה, פנה לסדר את המטבח, שניכר עליו שאת ארוחת הערב אכלו כולם לשובע. סימני חרטה צפים בו משנתקל בכיור הגוש, ומבטו מתעמעם כאשר מקור הריח הנורא מתגלה לו. הוא פשט את גלימתו, פעולה ששכח לעשות כשנכנס הביתה, לבש סינר והחל בפינוי המקרר משאריות האוכל הישנות. ממצאים בעלי וותק של יותר משבועיים לא נמצאו שם, אך כמחצית מתכולת המקרר הוצאה על ידו ישירות אל פח האשפה. חבל שלא קנה יותר אוכל בשוק.. "שפרה, את האוכל שעל השולחן- לשים במקרר?" הוא מגביה את קולו עד כמה שרמת הדציבלים ההגיונית בבית מאפשרת לו, בתקווה שהנמענת המצויה כעת באמבטיה עם אחד מילדיהם, תשמע משהו.
גורנישט.
"אבא?!" אוה. אז יש מי ששמע אותו.. "כן, נחמיה. רוצה לשמח את אבא שלנו?"
נחמיה צחקק. "אתה מתכוון, הקדוש ברוך הוא?"
-"אולי?" אביו חייך לעומתו והורה בידו לעבר הכיור. "אני מניח שאינך יודע מה דינו של האוכל שפה, אבל אם תואיל בטובך--"
יוסף, עטוף במגבת, רץ לעברו כשהוא משאיר אחריו שביל רטוב. "אבא, אמא אומרת שתשים את האוכל במדף השני מלמטה". ריסיו הרטובות נצנצו, והוא חיבק בשובבות את אחיו. "אותך, אבא, אחבק אחרי שאתייבש", הרגיע את האב בצחוק למראה פניו של נחמיה, שהביעו את התנגדותו. בכל זאת, הוא חיבק חזרה את יוסף חזרה והודה שממילא הוא כבר שוטף כלים..
הילדה הבאה שיצאה מהמקלחת- שרה, זכתה לראות את המטבח כבר נקי. השיש הכחול הבריק, ונחמיה הספיק לנקות את האריחים הלבנים שכעת ניתן היה לראות את הסלסולים הכחולים והעדינים שעיטרו אותם.
הוא רץ לקומה העליונה וקרא לבתיה ואסתר. "אתן יכולות כבר להתחיל לבשל לשבת", הודיע. ביציאה מהחדר, הוא נתקל בשאול. "חזרת?!"
-"כן". שאול חייך אליו עם עיניו המעמיקות. נחמיה התמלא בגלים של הערכה לאחיו הגדול, ולחץ את ידו. "ככה, ברשמיות?" שאול התרעם קלות והציע לו ללמוד איתו.
"אבל אתה.. אתה לומד כבר דברים מסובכים יותר".
-"נו? ואסור לי ללמוד גם משנה יחד עם אחי המתוק?"
שפרה נגבה את ידיה במגבת שהייתה מונחת על הכסא באמבטיה ויצאה ליטול ידיים.
"זהו, סיימתי עם הקטנים", הודיעה ליששכר ופלטה אנחת רווחה.
-"מה עם קריאת שמע?", שאל בעדינות.
"אה, נכון. שכחתי ששתי הגדולות מבשלות עכשיו. לך תצטרף לשאול ונחמיה, אני כבר אבוא".
קולות של צחוק התגלגלו עד למדרגות, ושפרה חדדה את אזניה. מה שבטוח, זה לא נשמע לה כמו 'המלאך הגואל'. על אף העייפות שהחלה להתפשט בה, היא מתחה על פניה חיוך ועלתה במדרגות. היא טיפסה את המדרגה האחרונה, כשגלתה את ארבעת הקטנים מצחצחים זה לזה את שיניו יחד. אבינעם בן השלוש ממש הסתבך עם מברשת השיניים ש'נתקעה' בכל פעם במקום אחר בפיו והקשתה עליו לצחצח את שיני בעליה. היא נחרדה עוד יותר משראתה את שרה מצחצחת שיניים למתניה, ששכב בניחותא בתוך עריסתו.
"שרה!", היא הרימה את קולה, "עצרי!"
שרה המבוהלת שמטה את המברשת מיד והחלה לבכות.
"שרה, מה שעשית היה ממש מסוכן! יוסף, תזהר עם אבינעם!" היא הוציאה מהארון הצדדי שתי מברשות אצבע עדינות וחילקה לשניהם. "כך לא תזיקו לאבינעם ומתניה, טוב?" הסבירה בנחת והרגיעה את שרה.
"איזה יופי, צדיקים שלי". החמיאה להם על יוזמתם הברוכה והכניסה אותם אחד אחד למיטות, עם גמר הצחצוח.
'המלאך הגואל' כעת לבטח נאמר, והיא מכסה את כולם בשמיכות צמר עבות- להגנה מהקור, נשקה על לחייהם ויצאה בשקט מהחדר החשוך.
היא עברה במטבח, וכבר בחליטה להצטרף לבנותיה עד שבעלה יסיים את הלימוד עם שאול ונחמיה, אלא שבעלה הקדימה וקרא לה לחדרם.
"איך עבר עלייך יומך?" פתח.
-"מתניה לא הרגיש כל כך טוב היום, אבל שיהיו בריאים הקטנים- הם 'השכיחו' ממנו את מחלתו.."
"ולא כדאי לבדוק מה יש- כלומר, סליחה, היה לו?"
-"נחכה עוד יום, נראה.. מה איתך?"
יששכר נאנח מעט. קרו היום הרבה דברים. "פגשתי נער אחד, שה' ירחם עליו.. לא כל כך הבנתי מה מצבו, אבל הצעתי לו לבוא לפה, אם ירצה שוב לדבר איתי".
"אולי אפנה אותו אל הרב", הוסיף לאחר חשיבה.
-"זהו? הן נערים רבים באים.."
"עלי ללכת לשליט, לסדר עניינים הנוגעים לקהילה. מה את אומרת?"
-"אני?" שפרה הרצינה. "האם אינך סבור שעשית די עבור הקהילה הזו?"
"אבל באין מתנדב אחר--"
-"כשאין מישהו אחר, עלייך ליצור אותו. חכה מעט זמן, אולי יקום אחר ויציע את עזרתו".
"זו התנערות מאחריות, ולמיטב ידיעתי- אינני עצלן. במקום שאין אנשים- השתדל להיות איש, לא?".
-"אבל זה לא עצלות, זה חינוך. אתה צריך לעודד פעילות סביבך, אחרת- תמצא את עצמך עושה הכל לבד. אם יעבור זמן ואף אחד לא יקום ולא ישעה לבקשותיך, בוודאי שעליך להיות איש חזק ויציב, שישמור על צאן קדושים אלו".
וואוו. מהמם!!!
מדהים ממש.
מה עשינו שזכינו בך?! 😉