"תודה, אבא" - פרק שני / סיפור בהמשכים מאת צביה אלבוים

בס"ד

ריח תבלינים משכר קידם את פניו. ריחות מתוקים התערבו בריחם החמצמץ של הירקות הכבושים. פירות וירקות התגלגלו בין רגלי הקונים, באין אוסף.

צעקות רמות משכו את תשומת ליבו; והוא הבחין בסוחר בדים אמיד שהחל להרים את קולו על שכנו- בעל חנות תבלינים קטנה, ונופף באצבעו לעבר בד ארגמן שהוכתם בכורכום. יששכר לא היה בטוח שהסוחר רשאי כך לכעוס על טעות שנעשתה בשוגג וללא כוונה תחילה, אך משך בכתפיו והמשיך הלאה.

השוק היה רחב וארוך. איש צעיר עמד מאחורי דוכן עמוס במיני מתיקה שונים, וניסה למשוך את תשומת לב העוברים והשבים למרכולתו. יששכר המשיך הלאה, חולף על פני חנויות לממכר שטיחים, כלי בית, מוצרי נוי.. חנות בגדים אחת צדה את עינו. היא הייתה מיותמת מלקוחות, והוא ניחש שכמו עכשיו- כך עוד זמן רב תישאר. הוא הציץ פנימה, והחליט לקנות לאשתו מטפחת חדשה. שיהיה לחג, עד אז יחלפו מצבי רוח רבים ברגשות המושל, וכדאי יהיה, אם כן, שינצל את השקט שעלול להקדים סערה. הרבה בדים היו תלויים על הקירות, ועשרות, אולי מאות בגדים נערמו בקצוות החנות. ריחות חריפים של עובש ואבק התמזגו בחנות הקטנה, כמוסרים עדות לפוקדיה על השנים הרבות שחלפו מאז פתיחתה. איש צעיר ישב ברישול על שרפרף נמוך באחת מקרנות החדר, אצבעותיו משחקות בפיל קטן מפוסל, עשוי עץ. יששכר רכן לעברו, מנסה לעורר את תשומת לבו. הבחור התנער, והופתע למראהו. "צריך משהו?" זרק, משתדל להבליע את תחושת ההנאה שפשטה בו לרגל המחווה. מתוך אינסטינקט רגעי, יששכר התיישב על הקרקע. היא הייתה לחה מעט, וכעת, במבט מקרוב- הוא יכל להבחין באפר שהרכיב את רובה. הבחור התרחק מעט ונדחף לעבר הקיר. "אתה מוזמן לקנות את מה שאתה רוצה ולצאת", הוא סינן בעוינות.

יששכר הביט בו בהשתאות מעושה. "אתה באמת מוכן שאקנה עכשיו את מבוקשי ואצא?"

עקיבא שתק.

"מה אתה עושה פה, במשך כל שעות היום? מדוע אינך נמצא יחד עם חבריך?"

-"אולי כי אין את האנשים שנקראים כך", ירה בציניות.

"אז פה אתה מוצא את שאין שם, עם שאר בני גילך?"

-"לא"

"?"

-"אני יושב, וחושב מחשבות. גם את זה הפסקתי לעשות לאחרונה. משעמם לי כאן, אבל בסופו של יום אני יכול להתייצב בפני אבי ולהודות בפה מלא שאכן עשיתי היום דבר משמעותי".

"זה משמעותי?" יששכר לגלג עליו במתכוון.

-"כן. כך יש לי בסוף השבוע אישור ללכת עם חברים לטייל ברחובות העיר. אז, ברגעים האלה, אני יודע שכל השעמום וחוסר אונים שפוקדים אותי כאן- היו כדאיים".

יששכר חייך. "אמרת בהתחלה שאין לך עם מי להיות במשך היום, מה משתנה בסוף השבוע?"

ילד שחום ופרוע שיער הציץ לתוך החנות. "אבא קורא לך", הודיע בפנים נפולות.

עקיבא החוויר, "מה כוונתו הפעם?"

-"אינני יודע, אך מוטב שתמהר. הספקת משהו היום?" שאל בזהירות.

עקיבא הניד בראשו לשלילה. אחינדב, שלא מצא מילים לעודד את רוחו, ברכו להצלחה ויצא מהחנות.

יששכר, שהחל בינתיים להסתובב החנות ולבחון את שיש לנער להציע, חזר אליו ותחב לידו מספר מטבעות. "קח, שיהיה. אקח את מטפחת הטוררקיז, בסדר?"

פניו של עקיבא אורו. "בוודאי, קח ככל שתרצה. זה הסכום הגבוה ביותר שהרווחתי בשבועות האחרונים".

יששכר הניח את ידו על כתפו לאות חיזוק ונשקו בחום על מצחו. "בהצלחה לך, נערי. ה' איתך. אם תרצה לפגשני שוב, ביתי נמצא ברחוב השלישי משמאל לשוק".

"תודה", זרק תוך כדי סידור החנות לקראת סוף היום, ויששכר יצא.

אור השמש סינוור את פניו, והוא שפשף את עיניו משל התעורר זה הרגע. ריח דגים חריף הכה באפו, והוא מיהר להתרחק משם, לעבר דוכני הירקות. נדמה לו שעשרה עגבניות יספיקו, והוא מסיק מרשימת הקניות שבידו שהמטבח לא כל כך ריק, אולי משום שלקח את הרשימה מוקדם מדי; אך בכל אופן- הוא אינו ממהר לקנות את כל החנות..

משם הוא חוזר אל חנות כלי הבית, משום שנזכר ששפרה התלוננה על קערה אחת שנסדקה.

רשמית, הוא סיים את הקניות להיום, אך בחזור הביתה הוא בכל זאת עובר דרך דוכן הממתקים וקונה תשעה מהם, הפתעה קטנה לילדיו לכבוד שבת. ושיהיה גם כפיצוי לשרה'לה על הבובה..