הניצוץ- מסע אל השליחות/ פרק שני

בפעם הקודמת דיברנו על כך שיש בנו רצון וכיסוף לטוב, והדבר מעיד על היותינו טובים ומחוברים לטוב בפנימיותינו. למדנו על האמון שלי בטוב שהוא האמת הפנימית שלי, ובעקבותיו האמונה בעצמי ובסובבים אותי.

הפעם נעמיק קצת יותר באמונה בעצמי, ובהבנה שגם ה' נותן בי אמון.

רבי צדוק הכהן מלובלין כותב:

"כשם שצריך אדם להאמין בה´ יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש לה´ יתברך עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שבין-לילה היה ובין-לילה אבד, וכחיות השדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים, וה´ יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו"

(צדקת הצדיק אות קנד)

רבי צדוק מלמד אותנו דבר חשוב. האמונה בה' מכריחה אותנו להאמין גם כן בעצמנו. כמו שהוא כותב "כך צריך אחר כך להאמין בעצמו". אין פירוש הדבר שצריך להאמין בעצמנו בשווה לאמונתנו בה'. אלא שלאחר האמונה בה'- בא מאליו הביטחון העצמי. ולאחר שביססתי את אמונתי בבורא עולם- עליי לבסס (באותה מידת השקעה ומאמץ בתהליך) גם את אמונתי בעצמי, כפי שכבר אמרנו- בעצמיותי, בעצם נשמתי. למעשים שלנו יש ערך עצום, עד כדי כך שה' בעצמו "עושה איתנו עסקים". אנחנו לא סתם יצורים שחיים לכמה ימים ומתים בלי להשאיר אחריהם כלום. הנפשות שלנו קשורות עם "מקור החיים" (כמו שלמדנו בפעם הקודמת שיש בתוכנו נפש אלוקית- חלק מהקדוש ברוך הוא), ואנחנו יכולים להשאיר חותם בעולם הזה. לכן ה' מתסכל על המעשים שלנו, ומחכה שנעשה דברים שיגרמו לו נחת ויוסיפו אור בעולם. וכשאנחנו עושים את רצונו- הוא שמח בזה, כי יש למעשים האלה חשיבות וערך. כשמבינים את גודל האמון של ה' בנו- זה דבר שמחייב אותנו לתת גם כן אמון בעצמנו.

שמעתי פעם משפט מקסים שעזר לי להבין את עוצמת הדבר. המשפט הזה בא ללמד אותנו שה' פשוט סומך עלינו! זו הסיבה שיש השפעה כל כך גדולה לכל מעשה שלנו, כי באמת- אם ה' לא היה סומך עלינו, הוא לא היה נותן לנו אחריות על כל הדברים שאנחנו אחראים עליהם! ככה אומר המשפט המדהים הזה. וזה כל כך נכון. הרי ה' יתברך לא רק נותן לנו אחריות על הרוחניות שלנו. הוא נותן לנו אחריות גם על דברים טכניים מאוד. ובנוסף- על כל כך הרבה דברים חשובים. למעשה- על כל העולם שלו. על החיים שלנו, ואפילו על חיים של אנשים אחרים סביבנו. סימן שהוא נותן בנו אמון מלא! והוא סומך עלינו שנצליח.

זה מתכתב עם ההסבר הפשוט אך העמוק מאוד, על "מודה אני". אנחנו אומרות את התפילה הזו מדי בוקר, אך האם יצא לנו פעם להתבונן במילותיה? "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך!" למה ה' החזיר לי את הנשמה הבוקר? למה הוא החליט להעיר אותי לעוד יום של חיים בעולם הזה? והרבה פעמים זה אחרי שיום האתמול לא היה מאוד מוצלח, בלשון המעטה, וסביר להניח שאם לא ניצלתי את זמני כראוי- אכזבתי אותו. אבל האמון של ה' בנו לא נגמר לעולם. "רבה אמונתך"- והנה ה' בוחר שאפקח את עיני לעוד יום על פני תבל. רק כי הוא מאמין בי. והאמת היא שהוא גם נותן לי כוח לעשות טוב, ולהצדיק את האמון הזה!

הרב קוק באחת מאיגרותיו מוסיף להעמיק בערך של מעשיו של יהודי:

"... כי זה פשוט הוא שגם הירוד שבאנשים אם יציעו לפניו שיכול הוא בכל עת לעשות חסד על כל העולם כולו, הכולל בתוכו כל כך הוויות עד אין תכלית, יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב. וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמנה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצות, העבודה, וזכיכות המידות... להודיע את גודל יקרת העבודה, ואיך מעלים על ידה את כללות ההוויה על כל פרטיה... שאור הנשמה של כל יחיד, הוא מקושר עם הנשמה הכללית של כל הוויה כולה, שממנה שואב כל היקום לכל פרטיו את אור השלמתו. ובידינו הוא להוסיף אור בנשמה שלנו על ידי התורה, החכמה, המצווה, העבודה, והמידות הטובות, בכל עת ורגע, ובכל רגע שאנו מוסיפים או בנשמותינו, אם רק נשים דעתנו שלא על עצמינו בלבד אנו חשים כי אם על כל ההוויה, כי "כל פעל ד' למענהו" מוסיפים אנו השלמה וחיים בכל..."

הרב מלמד אותנו שכל דבר שאנחנו עושים, כל מעשה של קדושה- להכל יש השפעה על כל ההווי'ה- כל המציאות כולה. וכל מעשה שלנו- הוא משמעותי לעולם כולו. הרב נותן את זה בתור עצה להתחזקות בעבודת ה'- כי באמת הפתרון לכל החולשות זו ההבנה עמוקה, האמונה החזקה שבידיים שלנו מופקד כוח רוחני עצום, והעשייה שלי הי מהותית מאוד, ויכולה להשפיע על כל העולם. בהמשך האיגרת הרב כותב על ההשפעה העצומה של פעולותינו:

"והצדיק מוסיף על ידינו אומץ בעבודתו, והרשע מתמתקת רשעתו באיזה מידה והרהורי תשובה באים לו ואפילו הבהמות והחיות מתבסמות לפי ערכן- ואפילו היצורים הנוטים להזיק ולהחריב מתעדנים ומזדדכים, מזיו הקדושה הנוספת על ידי נשמה אחת השמה לב באמת על הכלל כולו, ואין צריך לומר גודל האור שמתווסף בצחצחות העליונות בנשמות, ובכל המדרגות של העולמות הרוחניים, שאין קץ ליפים והוד קדושתם וחמדתם. וזה נכון והגון לכל איש ביחוד מזרע עם קדוש, וביותר היושב על אדמת קודש..."

(אגרות הראי"ה, כרך ראשון , אגרת ש"א)

זאת אומרת, כל היצורים כולם מושפעים לטובה מכוח נשמה אחת, יהודיה אחת שחושבת על טובת העולם כולו- ובמעשה אחד נוספת בעולם קדושה עצומה.

כדי לחדד את גודל הדבר, נביא את המשנה במסכת סנהדרין שאומרת:

"לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך... כל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא...  ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם."

(סנהדרין פרק ד' משנה ה')

המשנה מסבירה לנו מהי הסיבה שנברא אדם הראשון יחידי בעולם. אם היו נבראים יחד איתו אנשים נוספים- היה חושב לעצמו, שהוא לא כל כך חשוב, כי הרי יש עוד אנשים שבשבילם נברא העולם, ויותר מכך- לא רק עליו מוטלת האחריות על תיקון העולם. הרי ישנם עוד בני אדם שיכולים לפעול בעניין. אך לא- האדם הוא היחיד בעולם, ורק לו ישנה ההשפעה העצומה על כל תבל ויושבי בה. והמשנה ממשיכה ומלמדת אותנו, שלכל אדם בעולם יש את הכוח הזה של אדם הראשון. כל אדם בעולם נברא בדמותו של אדם הראשון, ולכל בני האדם יש תכונות משותפות. אך מאידך- כל אחד נראה אחרת, ולכל אדם יש אופי אחר. למה? התשובה שעונה המשנה היא: כדי שנדע, שכל אחד הוא יחיד בעולם! שהעולם נברא רק בשבילו. ז"א- שהשפעתו ומהותו היא חובקת עולם. מבחינת האחריות שמוטלת עלינו- זו אחריות עולמית. מעשה שלי משפיע על כל העולם כולו.

כשנבין את זה, ונזכור שיש לכל אחד מאיתנו תכונות מיוחדות שניתנו לו על מנת שיפעל לתיקון העולם בדרכו, פעולותינו תהיינה מכוונות יותר למען הכלל, כי "הכדור בידים שלנו".