טור לקראת חג החירות/ הודי'ה קליין

בסיעתא דשמיא

לפני לא הרבה שנים, כשהייתי בת שבע עשרה, הייתה לי תקופה קצת לא פשוטה. חיפשתי את החירות, החופש לנשמה. רציתי אז לעזוב את התיכון, לשבת ימים שלמים ביער ורק לנגן ולכתוב שירים. רציתי לנשום קצת ולתת לנפש את המרחב שלה. אז לקחתי לי כמה ימים, ממש בתקופה הזאת של השנה, בלי לימודים, בלי בגרויות וכל שאר העניינים שכה רציתי להשתחרר מהם. נסעתי לדירת השירות של אחותי בנתניה, ישנתי שם ובבוקר יצאתי לי לשמורת האירוסים הנושקת לים. טיילתי בין העשבים והפרחים כל הבוקר ולקראת הצהרים התיישבתי לי על סלע בסמוך לחוף הים עם גיטרה, שרתי, ניגנתי ודיברתי עם ה' יתברך.

לקראת הערב הלכנו יחד למדרשה של בנות השירות. לאחר שנשאלתי על נוכחותי והקשר שלי למתרחש, הגיע הרב והחל בשיעור. הוא חילק לנו דפים והחל לקרוא, מאמר "חירותנו", מתוך מאמרי הראי"ה: "החירות היא הנאמנות אל העצמיות, לתכונה הפנימית, לתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו, ובחופש זה אפשר להרגיש את החיים בתור חיים מגמתיים שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של עבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו – פנימיים ועצמיים, אלא במה שהוא טוב ויפה אצל האחר". (ציטוט חלקי ביותר)

וואו. השיעור הזה היה פשוט מדוייק לי, לכאן והעכשיו ולמה שחוויתי בדיוק באותו זמן. כל כך מדוייק שגם כאשר עברו שלוש שנים מאז, ראיתי לנכון בשנה שעברה להכין לתלמידותיי שיעור בהשראת דברים אלו. וגם עכשיו אני רואה צורך, לקראת חג החירות, לכתוב על כך ולהביא את דבריו של הרב קוק.

כי הדברים הללו לימדו אותי שהחירות אינה דווקא לעשות מעשים כאלו או אחרים- אלא שורשה טמון עמוק בנפש פנימה, והוא- להיות נאמן לעצמיות שלי, למי שאני באמת. לקראת החג המופלא הזה שוב נושבת בי, כבכל שנה מחדש, הרוח של הרצון העז להיות בת חורין. ואם פעם היא באה לידי ביטוי דרך הרצון להתנער ממסגרות ולפרוץ גבולות, היום הרצון יותר מדוייק אל שבירת גבולות החיצוניות המסתירה את דרור הנפש.

חג החירות הוא הזמן שלי להקשיב לעצמי, להטות אוזן לחירות הפנימית, למקום החופשי שבתוכי, לפרוש כנפיים ולדאות על כנפי החירות שבנשמתי פנימה.

שנזכה!