יש לה/ תפארת נקי

'אה.. אז יש לה תסמונת דאון..'

'לא. תיס מותק!'

'מה??'

'אממ, לא משנה..'

ה -'יש לה' הזה כ"כ מכאיב, הינה, לי יש בטן קצת מלאה, ולך יש משקפיים, זה מה שיש לנו??. מה זה 'יש לה'? מה? זה מה שיש לה? ככה היא מתוארת? ככה היא נגמרת?. במחשבה שנייה אני כועסת על עצמי שאני לא מקבלת אותה ככה, כי באמת זה משהו שהיא נולדה איתו.. יש לה את זה.. התבלבלתי כבר!.

לפני שבועיים הגעתי עם אמונני לפארק השכונתי, זו תמיד חוויה כייפית ועם זאת דורשת מצידי המון אחריות, חסינות נפשית ואמונה. שיחקנו קצת, התגלשנו עשר פעמים במגלשה הכחולה כמו שהיא אוהבת וגם ליטפנו כלבלב חמוד.

ואז הבחנתי בלורה, היא ישבה על הספסל הצדדי בפינה עם פנים כועסות ומרות כמו תמיד. בהיתי בה, עניין אותי לנסות לפגוש אותה במבט עיניים ולהבין אולי למה היא תמיד נראית מוזר ושונה, למה היא כל כך עמוק בעצב? מה עבר עליה בחיים שהיא, שונה כזו..? קצת שכחתי להשגיח על אמונני. אני מסתכלת ורואה איך כולם מתעלמים ממנה, איך כולם מעדיפים לשמור מרחק מהאישה הקשה, מעדיפים לאפשר לה להתמודד לבד, לא להתקרב. מה לעשות, כמה שאנחנו תמיד משתדלים להיות אנשים טובים שרואים את כולם בעין טובה יש מקרים שאנחנו מעדיפים לשמור חסינות, להביט מאחורי הווילון. ואז, פתאום- אני רואה את אמונני, אחותי הקטנה והמתוקה, זו שיש לה תסמונת דאון, זו שהרגשות אצלה בלב פועלים עד הסוף בלי יותר מידי סינונים או חסימות. זו שאוהבת, לא מבחינה בקושי בהגדרות או בכללי החברה, אני רואה איך שהיא מחבקת את לורה, מלטפת אותה, מביטה לה בפנים וצוחקת. ואני רואה את לורה, איך לורה מרימה את הראש, מנגבת דמעה, אני רואה פתאום תווי חיים שחוזרים לה לפנים, איך שהיא מתרגשת לפגוש ילדה- איך שהיא מתנערת. זה היה נראה שמסביב שתיהן מצטייר לו בדמיון לב אדום ענק, וזיקוקי אש שמקשטים את הרגע הזה.

ואני רצה לשם מהר, אני עם חיוך ודמעות, מחבקת את שתיהן, את אמונני ואת לורה. מחבקת חזק את האמת הזו, את האהבה המרגשת שגרמה לפארק לעצור מלכת.

ואני פתאום מבינה כמה זכיתי באחות שיש לה תסמונת דאון.