פורים ראש השנה שלי/ הודיה קליין

פורים. אי אי איי פורים...

כתר כל הכתרים. תחילת כל ההתחלות. ראש השנה לשמחה. לקדושה, לטהרה, לכפרה, לתשובה מאהבה, לכל העניינים בעבודת ה'. ראש השנה לדבקות האלוקית, לקרבה אליו יתברך, לאמונה ולביטחון. הכל- אבל הכל, מתחיל משם. מנקודת הראשית בה עץ הדעת בכלל לא קיים. אנחנו שיכורים, לא יודעים כלום. מקום טהור כזה, שבו אין חכמות קרות של עמלק ושכל עקום שממלא ספקות... מקום שבו יש רק אור אינסוף. לא מסיכות, לא מסכים, רק גילוי עצום של הפָנים והפְנים- שמעבר להסתר וההסתרה.

בפורים אנחנו מגיעים אל מעל הדעת. ואז מגלים שהכל אחד. אחד יחיד ומיוחד.

ביום הקדוש אנחנו עסוקים בלאכול ולשתות- אבל באמת אנו עוסקים בלגלות. לחשוף ולגלות את ההסתר, את האחד הזה, היה הווה ויהיה, בגילוי הכי עצום והכי נעלה שלו.

פורים הוא החג היחיד שהוא בתוך הכל, בתוך כך העולם הזה, נס נסתר-

אבל באמת הוא הכי מעבר שבעולם, הכי מעל שבעולם. מעל הדעת, שם, ב"עד דלא ידע".

~~~

איזה נס שיש לנו נקודת מרכז. איזה טוב ה' שבחסדו וברחמיו העניק לנו יום אחד בשנה שהוא קודש קודשים. כתר כל הכתרים. תחילת כל ההתחלות.

וכמה חיל ורעדה יש שם, כמה יראה ואהבה אוחזות באדם בשעה שהוא רק מעז להזכיר ולהעלות על שפתיו את שמו של היום הגדול הקדוש והנורא.

ראש השנה לשמחה, לקדושה, להכל. כל ההתחלות- מפורים...

מסופר על הסבתות שלנו, שכאשר היו שליחי הציבור בבית הכנסת מכריזים בשבת שלפני ראש חודש אלול, שמברכים את החודש- היו היושבות בעזרת הנשים מתעלפות ברגע ששמעו את המילה "אלול" יוצאת מפי החזנים.

התחושה היא שבדורנו הנקודה התחדדה עוד יותר. שמנו את הפוקוס על המקום הנכון. תורת החסידות החייתה בנות את ההבנה איפה הראש שלנו, או לפחות איפה הוא אמור להיות מונח...

שלושים יום קודם החג, וודאי הדגים שבים כבר מתים מפחד. לא רק רועדים, אלא ממש מפרפרים כגוססים... אך כנראה יש להם מזל, לדגים, שהחג הקדוש חל במזל דגים... תיכף תיכף ישובו לחיים, למזל ולברכה.

והרי זוהי אחת ממעלותיו של החג, חג כל החגים- שבו לא נגזרים דיני האדם לדין ולרחמים, לחסד ולגבורה, למוות או לחיים. בפורים- כולם זכאים! כולם נחתמים לחיים!

וזה לא סתם בית דין, אלא את גזר הדין אדם גוזר על עצמו. כל אחד מישראל חותם את עצמו לחיים טובים ונעלים. והאסורים- הכבולים בכבלי חטאיהם- מותרים פתאום. והספקות מתפוגגים.

ואפשר גם ברגע אחד של גדלות, לצמצם מבט, לעצום עיניים, ולגלות שאין שמחה כהתרת הספקות. שמעל הדעת- הכל אחד. שמקובלני מאבי-אבא , שאין ייאוש בעולם כלל[1].

שאפשר ומותר גם אחרת. שיש סיכוי ויש פתח ענק שנותן לנו להתחזק, לרקוד, לפרוץ את הכל, לעבור את כל השערים הנעולים. לרפא את כל הצער והעצב. העומק הרע והעומק הטוב- ולראות פתאום שהכל, הכל זה אחד. אחד יחיד ומיוחד...

אשרינו אשרינו שזכינו להיות יהודים. שזכינו למעלתו של מרדכי היהודי. ביום המיוחד הזה שבו כה מאירה קדושתנו- המעלה הגדולה היא בכך שאנו יהודים, ודי בכך בלבד![2]

ואשרינו שבחסדו יתברך העניק לנו אבינו אוהבנו, במתנה גדולה ובלי שום שמץ זכות מצידנו, ממד רק מאהבתו אותנו, ונתן לנו את היום הקדוש הזה, עם הזכות לזכות במעלה הגדולה והנשגבה הזו.

אשרינו!!

~~~

איזה אבא טוב! כמה חסוד ה' שבאהבתו המרובה הרעיף עלינו חסד חינם שכזה. למרות שאנחנו לא ראויים בכלל. במתנת חינם גמורה.

ובתוך הכל, בתוך כל העולם הזה, וכל מה שמעסיק אותנו כל הזמן, כל היום,

בתוך כל המצב הבלתי אפשרי הזה, שהשם שם אותנו בתוכו.

בתוך כל ההפיכות, החששות, הבלאגנים, העיכובים, המניעות, התקלות... פתאום יש יום אחד שבו הכל מתגלה באור גדול... פתאום יש הזדמנות פז לעצור את הכל, ולהיות מושפעים מהאור הגדול הזה ומהקדושה העילאה שמקרין עלינו היום הקדוש בשנה.

פתאום יש לנו זכות לעצור רגע מהמירוץ המטורף הזה, ולהסתכל אל המטרה, אך התכלית של הכל, ההתחלה והסוף.

נקודת המרכז שסביבה הכל סובב. הקדושה העליונה...

"אשרי העם שככה לו"!

איי, שנזכה, אחים אהובים שלי,

שנזכה לקבל באמת ובפנימיות את קדושת מרדכי ואסתר, את קדושת היום הנורא והאיום, הנעלה והנשגב,

פורים!